החובה של משטרת ישראל להזהיר חשוד על זכותו לשמור על שתיקה מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

Pilyavsky, M. (2024). The Duty of the Israeli Police to Warn a Suspect About His/her Right to Remain Silent Due to the Israeli Basic Law on Human Dignity and Freedom. Open J. Legal Stud., 7, 1.‏

מבוא

המאמר דן בחובתה של משטרת ישראל להזהיר חשוד בדבר זכות השתיקה שלו, כחלק מההגנה על זכויות האדם המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. המחבר, מיכאל פיליאבסקי, טוען כי חובה זו אינה רק פרוצדורלית אלא מהווה ביטוי מהותי לזכות החוקתית לחירות, לכבוד האדם ולחיסיון מפני הפללה עצמית. המאמר ממקם את זכות השתיקה בהקשר החוקתי הרחב ומדגיש את השלכותיה המעשיות על עבודת רשויות האכיפה בישראל.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – רקע היסטורי

פיליאבסקי פותח בסקירה היסטורית של תהליך חקיקתו של חוק היסוד, שנחקק בשנת 1992. הוא מתאר כיצד הדיון בהגנה על זכויות האדם החל כבר עם קום המדינה, כאשר דוד בן-גוריון הביע התנגדות למתן מעמד-על לחוקים מסוימים. רק בראשית שנות ה־90 נוצר קונצנזוס פוליטי ומשפטי שאפשר את חקיקת חוקי היסוד החדשים.

המאמר מציג את מחלוקות המשפטנים סביב משמעות החוק: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ראה בו תחילתה של "מהפכה חוקתית", בעוד משפטנים אחרים, כמו משה לנדוי, שללו גישה זו. פיליאבסקי מתאר את ההליך הפוליטי המורכב שהוביל לחקיקת החוק, הכולל מאבקים עם המפלגות החרדיות והסרת זכויות מסוימות מנוסח החוק כדי להבטיח את קבלתו.

עקרונות החוק ומעמדו

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו נועד להבטיח את הזכות לחירות, לכבוד ולפרטיות, תוך קביעת פסקת ההגבלה – המאפשרת לפגוע בזכויות יסוד רק אם הפגיעה נעשית לתכלית ראויה, בהלימה לערכי המדינה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. החוק מעניק גם הגנה מסוימת לשוטרים, חיילים ואנשי ביטחון, תוך הגבלת היקף הפגיעה בזכויותיהם רק לצורכי השירות.

המאמר מציין כי זכויות יסוד אחרות, כגון חופש הביטוי והשוויון, אינן נזכרות במפורש בחוק, אך בג"ץ פירש אותן כנגזרות מהזכות לכבוד. כך קיבלה הזכות לשמור על השתיקה מעמד חוקתי רחב כחלק מהזכות לכבוד האדם, בהיותה מרכיב חיוני בהגנה על החירות האישית ועל חופש הרצון של הנחקר.

זכות השתיקה – מקור ועיגון חוקתי

פיליאבסקי מקדיש פרק נרחב לבירור מעמדה של זכות השתיקה. לפי סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), קצין משטרה חייב להזהיר חשוד כי אין הוא מחויב לומר דבר העשוי להפלילו, וכי דבריו עשויים לשמש ראיה נגדו. חובה זו נועדה לוודא שהחשוד מודע לזכותו לשמור על השתיקה ואינו מוותר עליה מבלי לדעת.

המחבר מבהיר כי זכות השתיקה נובעת מהעיקרון החוקתי של חיסיון מפני הפללה עצמית, המעוגן גם בסעיפים 2(2) ו־47(א) לפקודות סדר הדין והראיות. הוא מצביע על השפעות המשפט האנגלי, הקנדי והאמריקני, ובעיקר על הפסיקות Therens (1985) ו־Collins (1987), שבהן נקבע כי הודאה של נחקר שלא הובהרו לו זכויותיו אינה קבילה. בכך מראה פיליאבסקי כיצד המשפט הישראלי מתקרב לעקרונות היסוד של המשפט החוקתי המערבי.

חובת ההגינות של המשטרה

לפי פיליאבסקי, המשטרה מחויבת בהגינות כלפי נחקרים, וחובה זו כוללת את חובת ההבהרה בדבר זכות השתיקה. כאשר החשוד אינו מודע לזכותו לשמור על השתיקה, הודאתו אינה ניתנת להיחשב כוויתור חופשי ומודע. המחבר סוקר פסיקות מרכזיות:

• מדינת ישראל נ׳ עודה (1997) – נקבע כי בהיעדר אזהרה בדבר זכות השתיקה, יש לפסול את ההודאה.

• מדינת ישראל נ׳ בלחנים (1999) – הודגש כי היעדר אזהרה הוא שיקול מרכזי בבחינת קבילות ההודאה.

• מדינת ישראל נ׳ סטיבן סירק (1999) – הובהר כי יש לשקול מחדש את האיזון בין ההגנה על זכויות החשוד לבין האינטרס הציבורי באכיפת החוק.

הפסיקה הישראלית, לטענת המחבר, קבעה כי הודאה שנמסרה ללא מתן אזהרה פוגעת בזכות החוקתית לשמור על השתיקה ועל כן עשויה להיפסל כראיה.

ההיבט החוקתי והמשפט המשווה

פיליאבסקי משווה את הדין הישראלי לעקרונות שנקבעו במשפט האמריקני, במיוחד בפסק הדין Mapp v. Ohio (1961), שבו עוגנה דוקטרינת פרי העץ המורעל – פסילת ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות חוקתיות. הוא טוען כי גם בישראל יש להטיל סנקציה דומה כדי לשמור על משמעותה של זכות השתיקה. לדבריו, ללא סנקציה כזו, הזכות החוקתית הופכת לסמלית בלבד.

המאמר מדגיש כי השינוי החוקתי שחוללו חוקי היסוד מחייב שינוי מעשי במערכת הפלילית: אין להרשיע אדם אם הראיות נגדו הושגו תוך פגיעה בזכותו לשמור על השתיקה. לפי גישתו של אהרן ברק ואמנואל גרוס, הזכות לשמור על השתיקה היא זכות חוקתית מהותית, ופגיעה בה שאינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה מצדיקה פסילת ראיות.

סיכום ומסקנות

בסיום המאמר טוען פיליאבסקי כי זכות השתיקה היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחירות ולכבוד האדם. היא מבטאת את עקרון החיסיון מפני הפללה עצמית ואת הרעיון שהמדינה אינה רשאית לכפות על אדם לשתף פעולה עם חקירתו. לפיכך, חובתה של המשטרה להזהיר חשוד בדבר זכותו לשמור על השתיקה היא חובה חוקתית מן המעלה הראשונה.

הפרתה של חובה זו אינה רק פגם טכני אלא פגיעה ישירה בזכות יסוד. בהתאם לכך, יש להחיל את כלל הפסילה החוקתי ולשלול ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכות השתיקה, גם במחיר של פגיעה באינטרס הציבורי באכיפת החוק. רק כך ניתן להבטיח את כיבוד זכויות האדם ואת שמירת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חשיבות המאמר

חשיבותו של המאמר נעוצה בהבהרת הקשר הישיר בין חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין זכות השתיקה במשפט הפלילי בישראל. המחבר מראה כיצד עקרונות חוקתיים כלליים הופכים לכלים מעשיים להגנה על חשודים ונאשמים, וכיצד חובת המשטרה להזהיר חשוד על זכותו לשמור על השתיקה היא ביטוי ממשי לערכי החירות והכבוד. המאמר מדגיש את חשיבות החלת עקרונות החוקתיות גם בהליך החקירה והאכיפה, ולא רק בשלב המשפט, ובכך מחזק את מעמד זכויות האדם במערכת המשפט הישראלית. במציאות הישראלית, שבה מאבקים בין ביטחון הציבור לזכויות הפרט הם יומיומיים, למאמר זה יש תרומה משמעותית להבנת האיזון הנדרש בין סמכויות רשויות האכיפה לבין שמירה על כבודו וחירותו של האדם. המאמר מתאים לסמינריון בקורס על זכויות חשודים ונאשמים.