רקע היסטורי ופילוסופי: האושר כמטרה עליונה
מאז שנרשמה מחשבה שיטתית, עמדה שאלת האושר במרכז העיסוק האנושי. הוגי הנאורות, ובהם ג'ון לוק, ראו בשאיפה לאושר את הבסיס למוטיבציה האישית ולרווחה החברתית. לוק טען כי הטוב הוא כל מה שגורם לעונג או מפחית כאב, ואילו הרע הוא ההיפך. הפילוסופים האוטיליטריסטים שבאו אחריו, כגון ג'רמי בנת'ם, הגדירו חברה טובה כזו המאפשרת את האושר הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים. גם בכתביו של אריסטו ניתן למצוא רעיון דומה: האושר הוא המטרה היחידה שאנשים שואפים אליה לשמה, ולא כאמצעי לדבר אחר.
הפילוסוף היווני אפיקורוס הבין כבר לפני כ-2,300 שנה כי חיים נעימים אינם אפשריים ללא חוכמה, צדק ומוסר. הוא ראה בעידון העצמי ובדחיית הסיפוק המיידי תנאי הכרחי לאושר אמיתי, ותפיסתו הייתה שונה בתכלית מהאפיקוריזם העממי המוכר, הדוגל בהנאה ללא מחשבה על תוצאות. לוק שאב מאפיקורוס את ההבנה שיש לרדוף אחר האושר בזהירות, ולדאוג שאנשים לא יבלבלו בין אושר דמיוני לבין אושר אמיתי.
על אף ההכרה הרחבה בחשיבות האושר כמטרת חיים יסודית, ההתקדמות בהבנת מהותו הייתה איטית. עם פריחתה של הטכנולוגיה המודרנית, רבים הניחו שהעושר החומרי, הבריאות ורכישת מוצרי צריכה הם הדרך המלכותית לחיים מאושרים. אולם הדומיננטיות של המטריאליזם כאידיאולוגיה הגיעה במחיר של שטחיות שגזלה ממנו את האמת שהכיל.
הקשר המעורפל בין רווחה חומרית לרווחה סובייקטיבית
עדויות עקיפות לכך שהאנשים בארצות הברית אינם מאושרים יותר מאבותיהם ניתן למצוא בנתונים סטטיסטיים על פתולוגיה חברתית: הכפלה ושילוש של פשעי אלימות, פירוק המשפחה ותלונות פסיכוסומטיות מאז אמצע המאה העשרים. לא ניכר שפתרונות קפיטליסטיים או סוציאליסטיים מצליחים לייצר אושר רב יותר. גם בשוודיה, שיישמה עקרונות סוציאליסטיים להבטחת ביטחון חומרי, ההתאבדות והבדידות נותרות בעיות קשות.
ממחקרים בתחום הפסיכולוגיה עולה כי הקשר בין עושר לבין רווחה סובייקטיבית רחוק מלהיות חד-משמעי. השוואות בין-לאומיות מראות מתאם סביר בין התוצר הלאומי הגולמי לבין האושר המדווח של תושבים, אך הקשר אינו מושלם. למשל, תושבי גרמניה ויפן, שתוצרן הלאומי גבוה פי שניים מזה של אירלנד, מדווחים על רמות אושר נמוכות יותר. השוואות פנים-ארציות מגלות קשר חלש אף יותר: עשירים מאוד בארצות הברית מדווחים על רמת אושר הגבוהה בקושי מזו של אנשים עם הכנסה ממוצעת, וזוכי הגרלות דיווחו על רמת אושר שאינה שונה מזו של אנשים שנפגעו מטראומות קשות כעיוורון או שיתוק.
נתון בולט נוסף: למרות שהכנסה האישית הריאלית בארצות הברית יותר מהוכפלה בין 1960 ל-1990, אחוז האנשים המתארים את עצמם כ"מאושרים מאוד" נשאר קבוע על 30%. מחקר אורך על כ-1,000 מתבגרים אמריקנים מצא קשר שלילי עקבי בין רווחה חומרית לבין רווחה סובייקטיבית: ילדים מהשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות מדווחים בדרך כלל על האושר הגבוה ביותר, ואילו ילדים ממעמד הביניים העליון מדווחים על האושר הנמוך ביותר.
על אף עדויות אלה, רוב האנשים עדיין מאמינים שיותר כסף יפתור את בעיותיהם. בסקר שנערך באוניברסיטת מישיגן, כשנשאלו אנשים מה ישפר את איכות חייהם, "יותר כסף" היה התשובה הראשונה והבולטת ביותר.
מדוע תגמולים חומריים אינם מביאים בהכרח לאושר
קיימות כמה סיבות עיקריות לכך שתגמולים חומריים אינם מספקים את האושר שמצפים מהם. הראשונה היא תופעת הסלמת הציפיות: כשאנשים מגיעים לרמת עושר שחלמו עליה, הם מתרגלים אליה במהירות ומתחילים לכסוף לרמה הבאה. לא גודל התגמול האובייקטיבי הוא שמעניק ערך סובייקטיבי, אלא ההפרש ממה שמוגדר כ"רמת הבסיס" האישית.
הסיבה השנייה קשורה לתופעת "הקיפוח היחסי": כשמשאבים מחולקים באי-שוויון, אנשים מעריכים את רכושם לא לפי מה שדרוש להם לחיות בנוחות, אלא בהשוואה לאלה שיש להם הכי הרבה. הפער הגדל בארצות הברית בין שכבת העשירונים העליונים לשאר האוכלוסייה אינו מבשר טובות לאושרה של האוכלוסייה בעתיד.
הסיבה השלישית היא שתגמולים חומריים כשלעצמם אינם מספיקים לאושר. תנאים נוספים כגון חיי משפחה מספקים, ידידויות קרובות, פנאי להתפתחות וגיוון עניינים, נמצאו קשורים לאושר. בפועל, קשה לפייס בין הדרישות המתנגשות של ההיבט החומרי והרגשי-חברתי. הזמן הוא המשאב הנדיר ביותר, וחלוקתו מכתיבה את תוכן חיינו ואיכותם.
תגמולים חומריים אינם מתורגמים בקלות לתועלת חברתית ורגשית. ככל שאנרגיה נפשית רבה יותר מושקעת ביעדים חומריים, כך פוחתת הרגישות לתגמולים אחרים: ידידות, אמנות, ספרות, יופי טבעי, דת ופילוסופיה נעשים פחות מעניינים. כפי שנכון לגבי כל התמכרות, תגמולים חומריים מעשירים תחילה את איכות החיים, אך בכמויות גדולות הופכים לשגרה ואף לנזק.
הקושי להימנע מתלות ביעדים חומריים נובע גם מכך שתרבויות רבות בעבר הציעו מגוון רחב יותר של מודלים לחיים מוצלחים. אפשר היה להיות מוערך כקדוש, כחכם, כאמן מיומן, כפטריוט אמיץ. כיום, ההיגיון של רדוקציה לכמות מדידה הפך את הכסף למדד המשותף לכל היבט של פעולה אנושית.
גישות פסיכולוגיות לאושר
אם אנשים טועים לגבי הקשר בין תנאים חומריים לאושר, מה כן חשוב? החלופה לגישה המטריאליסטית הייתה תמיד מה שכינו בעבר פתרון "רוחני", ואפשר לכנותו כיום "פסיכולוגי". גישה זו מבוססת על ההנחה שאם האושר הוא מצב נפשי, אנשים יכולים לשלוט בו באמצעים קוגניטיביים. בניגוד לשינוי כימי של ההכרה באמצעות סמים, האושר שמושג בדרך עצמאית כולל מרכיב חיוני: הידיעה שהאדם אחראי לו. האושר אינו משהו שקורה לאנשים, אלא משהו שהם גורמים לו לקרות.
דרכים רבות פותחו לתכנות המוח לקראת אושר: דתות שהבטיחו חיי נצח, תורות שלימדו לוותר על תשוקות, טכניקות כגון יוגה וזן לשליטה בזרם המחשבות. גם אמונה דתית בסדר על-טבעי נמצאה קשורה לעלייה ברווחה הסובייקטיבית. הפסיכולוגיה העכשווית פיתחה מושגים כגון הגשמה עצמית (מאסלו), חיוביות רגשית (דינר), אוטונומיה (דסי ורייאן), אופטימיות נלמדת (סליגמן) ועוד, המשתפים הנחה שטכניקות קוגניטיביות ועמדות תפיסתיות יכולות לשנות את ההשפעה של תנאים חומריים על ההכרה ולשפר את איכות החוויה.
חוויית הזרימה (Flow)
מושג ייחודי בתחום זה הוא מושג החוויה האוטוטלית, או הזרימה. המושג מתאר סוג מיוחד של חוויה שהיא כה מרתקת ומהנה עד שהיא הופכת לאוטוטלית, כלומר, ראויה לעשייה לשמה ללא כל תגמול חיצוני. פעילויות יצירתיות, מוזיקה, ספורט, משחקים וטקסים דתיים הם מקורות אופייניים לחוויה זו. אנשים אוטוטליים הם אלה שחווים זרימה כזו לעיתים קרובות יחסית, ללא קשר לפעילות הספציפית.
על פי עדויות מיותר מ-10,000 ראיונות שנאספו ברחבי העולם, החוויה מתוארת כאקסטטית, כנפרדת משגרת היומיום. הנשאלים מציינים תחושה שהם "כמעט אינם קיימים", כלומר המעורבות בפעילות כה דורשנית עד שאין עודף תשומת לב לניטור גירויים לא-רלוונטיים. כמו כן מתוארת תחושת ספונטניות וזרימה טבעית של הפעולה. חשוב לציין כי תחושת הביצוע הקל אפשרית רק מפני שהמיומנויות נלמדו ותורגלו כה היטב עד שהפכו אוטומטיות.
לחוויה זו מספר מאפיינים אוניברסליים: האנשים יודעים בבהירות מה עליהם לעשות בכל רגע ורגע, הם מקבלים משוב מיידי על פעולותיהם, והם חשים שכישוריהם תואמים את האתגרים שבפניהם. כשאתגרים גדולים מדי מהכישורים – עולה חרדה. כשהכישורים עולים על האתגרים – מופיעה שעמום. כשיש איזון, נוצרת זרימה.
חשוב להבחין בין "זרימה" במובן שנחקר לבין הביטוי התרבותי הפופולרי "ללכת עם הזרם", שמשמעו לוותר על עצמך לטובת מה שמרגיש טוב וספונטני. הזרימה האמיתית, לעומת זאת, דורשת מיומנויות, ריכוז ועקשנות. הקשר בין זרימה לאושר אינו מיידי: בזמן החוויה האנשים לא בהכרח מרגישים שמחה כי הם עסוקים מדי. אולם לאחר שהחוויה מסתיימת, הם מדווחים על מצב החיובי ביותר האפשרי. אנשים אוטוטליים נוטים לדווח על מצבים חיוביים יותר בכלל ועל תחושת משמעות ותכלית גדולה יותר בחייהם.
תופעת הזרימה מסבירה את הגורמים הסותרים לכאורה של מה שאנו מכנים אושר: אפשר להגיע לרווחה סובייקטיבית הן דרך עושר והן דרך ויתור עליו, הן דרך בדידות והן דרך קרבה לאחרים. אנשים מאושרים לא בגלל מה שהם עושים, אלא בגלל האופן שבו הם עושים זאת.
כיצד ניתן לאפשר זרימה
התנאי המוקדם לאושר הוא היכולת לשקוע בחיים. העדר עושר או בריאות אינו מונע מאדם למצוא זרימה בנסיבות שנקרות בדרכו. אם כי, לא ראוי להשאיר כל אדם לנפשו למצוא הנאה היכן שיוכל. ניתן לעשות הרבה כדי להכניס יותר זרימה לבתי ספר, לחיי משפחה, לתכנון קהילות, למקומות עבודה ולכמעט כל היבט של החיים. מחקרים מצביעים על כך שמתבגרים אמידים חווים זרימה פחות לעיתים קרובות מכיוון שאף שיש להם יותר רכוש חומרי, הם מבלים פחות זמן עם הוריהם ועושים פחות דברים מעניינים יחד איתם.
עם זאת, זרימה לבדה אינה מספיקה. יש למצוא זרימה בפעילויות מורכבות, כלומר כאלה המציעות פוטנציאל לצמיחה לאורך מרחב החיים, מאפשרות הופעת הזדמנויות חדשות ומעוררות פיתוח מיומנויות חדשות. אדם שאינו לומד ליהנות מחברת אחרים ושלא מוצא הזדמנויות בתוך הקשר חברתי משמעותי, יתקשה להגיע להרמוניה פנימית.
גבולות הזרימה
בדומה לאזהרותיו של לוק לגבי האושר, גם לזרימה יש מגבלות. זרימה הכרחית לאושר אך אינה מספיקה. אפשר לחוות זרימה בפעילויות שמהנות ברגע אך יפגעו בהנאה בטווח הארוך. כשאין לאדם הזדמנויות משמעותיות לפעולה בסביבתו, הוא עלול לחפש זרימה בפעילויות הרסניות, מכלות או לפחות בזבזניות. פשיעת נוער היא לעיתים נדירות תוצאה ישירה של מחסור, אלא נובעת משעמום או תסכול כשהזדמנויות אחרות לזרימה חסומות.
מגבלה נוספת היא שאדם עלול ללמוד ליהנות כל כך מפעילות מסוימת עד שהכל אחר נראה דהוי לצדה, ואז הוא נעשה תלוי בטווח הזדמנויות פעולה צר מאוד. שחמטאי שיכול ליהנות רק מהמשחק, או עובד כפייתי שמרגיש חי רק בעבודה, מסתכנים בעיכוב ההתפתחות המלאה שלהם כבני אדם.
ביחס להשפעה החברתית, ההתמכרות לזרימה פחות חמורה מהתמכרות לתגמולים חומריים. תגמולים חומריים הם משחק סכום-אפס: עושר של אחד בא על חשבון עוני של אחר. לעומת זאת, תגמולי הזרימה הם פתוחים ובלתי-נדלים: שמחה הנובעת מבישול, מגלישה או מאימון קבוצת ילדים לא מפחיתה את אושרו של אף אחד.
לסיום, יש לציין כי מוסדות רבים מדי נוטים לשכנע אנשים שקניית המוצר הנכון תשפר מאוד את סיכוייהם להיות מאושרים. חברות בנויות לעיתים קרובות כך שהרוב מוּנחֶה להאמין שרווחתו תלויה בהיותו פסיבי ומרוצה. אולם מי שמאמין בהיותו צרכן פסיבי, צפוי לאכזבה. כפי שכתב לוק, יש לדאוג לא לטעות בין אושר דמיוני לאושר אמיתי. המשימה הדחופה של פסיכולוגים היא לגלות מה מקדם אושר ולהביא ידע זה לתודעת הציבור.
מקור
Csikszentmihalyi, M. (1999). If we are so rich, why aren't we happy? American Psychologist, 54(10), 821–827.