סיבוב לשונות וסיבוב זרועות: כוחה של הרטוריקה הפוליטית

רטוריקה ככלי כוח: מעבר לשכנוע

בשדה המחקר של יחסים בינלאומיים ופוליטיקה השוואתית, הרטוריקה נתפסת לרוב כתופעת לוואי חסרת חשיבות עצמאית. הגישה המטריאליסטית הדומיננטית גורסת שמה שחשוב הוא לא השפה שבה משתמשים פוליטיקאים, אלא משאבי הכוח העומדים לרשותם. ואולם, המציאות הפוליטית מכחישה הנחה זו. כאשר מינהל בוש ניהל את מלחמת עיראק ב-2003, הוא השקיע מאמצים עצומים בניסוח הנרטיב: "כוחות הקואליציה" ולא "כוחות אמריקאיים", "שחרור עיראק" ולא "פלישה לעיראק", "חיילות המוות של סדאם" ולא "הפדאיון של סדאם". הרטוריקה היא חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי, גם כשאותו מאבק לובש צורה של מלחמה.

הגישות הקיימות ומגבלותיהן

ניתן לזהות מספר גישות עיקריות לחקר רטוריקה פוליטית, וכולן סובלות ממגבלות מהותיות.

הגישה הרציונליסטית מכירה בכך שדיבור אינו תמיד "זול" מבחינה פוליטית: מנהיגים שמפרים התחייבויות ציבוריות עלולים לשלם מחיר בזירה הפנים-מדינית והבינלאומית. אולם גישה זו מצמצמת את הרטוריקה לכלי מידע גרידא, המשמש לסימון עוצמת ההתחייבויות, ומתעלמת לחלוטין ממרכזיות ה"מסגור" כנשק תחרותי.

פסיכולוגים פוליטיים העוסקים בתקשורת פוליטית הדגימו שמי שמצליח להגדיר את שאלת הדיון יכול לעצב את דעת הקהל ואת תוצאות המדיניות. אך רוב הניסויים בתחום חשפו את הנבדקים למסגור יחיד בלבד, ונמצא שכאשר מתחרות שתי מסגרות בעלות אמינות שווה, ה"אפקט" נעלם ואנשים חוזרים להעדפותיהם הקבועות מראש. מסקנה זו, לפיה תחרות מסגורים היא חסרת תועלת, קשה להבנה נוכח המשאבים העצומים ששחקנים פוליטיים שופכים על מאמצים רטוריים.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית הליברלית, שהניחה את הרטוריקה בלב הניתוח הפוליטי, ראתה בשכנוע את המנגנון המרכזי של השפעה. לפי גישה זו, שאבה בחלקה ממסגרת ה"פעולה התקשורתית" של יורגן הברמאס, שחקנים פוליטיים פורסים טיעונים רזוננטיים שמשכנעים את יריביהם לאמץ ערכים ועמדות חדשים באופן כן ועמוק. פוליטיקה היא לפי תפיסה זו חתירה לקונצנזוס באמצעות דיאלוג רציונלי פתוח.

ברם, גישה זו בעייתית מבחינה תיאורטית ומתודולוגית. ראשית, הדיאלוג הבלתי-מוגבל של "הפעולה התקשורתית" אינו תואר מציאותי של הפוליטיקה, שבה כוח ודרגה נוכחים תמיד. שנית, ומבחינה מתודולוגית, הוכחת שכנוע כמנגנון סיבתי דורשת גישה בלתי אמצעית למניעים הפנימיים של שחקנים, דבר שלמעשה אינו אפשרי. האם גורבצ'וב הסכים לאיחוד גרמניה מפני שהשתכנע מטיעון הגדרה עצמית, או מפני שחישב שעלות ההתנגדות גבוהה מדי? שאלה זו אינה ניתנת להכרעה על בסיס הראיות הזמינות.

מודל הכפייה הרטורית

מהי כפייה רטורית?

הגישה החלופית המוצעת מבוססת על מה שניתן לכנות "קונסטרוקטיביזם כופה". בניגוד לשכנוע, שמבקש לשנות העדפות פנימיות, כפייה רטורית פועלת על ידי הצבת המתנגד בפינה רטורית שממנה אין מוצא. המנגנון אינו דורש שהמתנגד יאמץ באמת את עמדת הטוען, אלא רק שייאלץ לאשר אותה בפומבי, מפני שאין לו תשובה סוציאלית בת-קיימא.

כדי להמחיש את הדינמיקה, ניתן לחשוב על כל אפיזודה של מאבק רטורי כמערכת יחסים בין שלושה גורמים: הטוען (C), האופוזיציה (O), וקהל ציבורי (P). כל טיעון כולל שני רכיבים: מסגרת (הגדרת הסוגיה) ומשמעויות (מסקנות מדיניות). האופוזיציה יכולה לקבל או לדחות כל אחד מהרכיבים, ומכאן ארבעה תרחישים אפשריים:

1. קבלת המסגרת וקבלת המשמעויות: שינוי מדיניות מלא לטובת הטוען.
2. דחיית המסגרת וקבלת המשמעויות: תוצאה מעורבת, שינוי מדיניות ללא אימוץ הנרטיב.
3. קבלת המסגרת ודחיית המשמעויות: מאבק על מסקנות בתוך מסגרת משותפת.
4. דחיית המסגרת ודחיית המשמעויות: מאבק מסגורים מלא ופתוח.

כפייה רטורית מתרחשת כאשר הטוען מצליח לנסח את הסוגיה באופן שהאופוזיציה, לא משנה מה הם מאמינים באמת, אינה מסוגלת עוד לנסח תגובה בת-קיימא בעיני הקהל.

כיצד פועל המנגנון?

שני עקרונות יסוד מסבירים מדוע כפייה רטורית אפשרית. ראשית, שחקנים פוליטיים לרוב אינם יכולים לנקוט עמדות או לנהל מדיניות מבלי להצדיק אותן בפומבי. לגיטימציה היא תנאי הכרחי לשלטון, ולגיטימציה ניתן לכונן רק דרך פעולה רטורית. שנית, הרטוריקה אינה גמישה עד אינסוף. כל קהילת שיח חולקת מושגים ונקודות ייחוס משותפות, "מקומות שיח" (topoi), שמגדירים את גבולות הטיעון הסביר. שחקן שינסה לנסח טיעון הנשען על מסגרת זרה לחלוטין לאותן נקודות ייחוס משותפות, פשוט לא יישמע.

חדשנות רטורית אפשרית בטווח הארוך, אך קשה ביותר לביצוע בטווח הקצר, מטעמים שלושה: הפוליטיקה דורשת יציבות רטורית מסוימת כדי לאפשר בכלל תכנון אסטרטגי; פיתוח מסגרת חדשה ופיזורה דורשים משאבים ניכרים ועת ממושכת; ורשתות תקשורת צפופות מחזקות ללא הרף את ה"נקודות הייחוס" הקיימות ומסנות חלופות חדשות.

הקהל הציבורי (P) ממלא תפקיד מרכזי: הוא אינו בהכרח בעל עמדה ברורה מראש, אך קיים מגוון מוגבל של טיעונים שהוא יראה בהם כמקובלים. המאבק הרטורי מתנהל לנגד עיניו, ומי שמפר את גבולות הסביר עלול לשלם מחיר פוליטי כבד.

מתי פועל המנגנון?

שני תנאים עיקריים קובעים את יעילות הכפייה הרטורית. ראשית, נוכחות הקהל: הטוען חייב להיות מסוגל לגייס את הקהל לצידו, או לפחות לאיים בכך באופן אמין. אם הקהל אינו רלוונטי לדינמיקה, האופוזיציה יכולה פשוט להתעלם מהטיעון. שנית, מידת ההגבלה של המרחב הרטורי: ככל שיש פחות "נקודות ייחוס" זמינות לאופוזיציה, קשה יותר לנסח תגובה נגדית בת-קיימא, וכפייה רטורית מוצלחת נעשית סבירה יותר.

המקרה המאיר: שירות צבאי ואזרחות בישראל

אחד הנורמות העמוקות ביותר בחברות מערביות הוא הקשר בין שירות צבאי לאזרחות: מי שמשרת את המדינה זכאי לזכויות אזרח מלאות. מיעוטים מדוכאים ניצלו לעתים קרובות את שירותם הצבאי כנדבך מרכזי בתביעות לשוויון.

בישראל מתגוררת אוכלוסייה ערבית גדולה המחולקת בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים. כולם נהנים מזכויות פוליטיות בסיסיות, אך כולם סובלים מאפליה בדרגות שונות ביחס לאוכלוסייה היהודית. מאז 1956 גויסו גברים דרוזים לשירות חובה בצבא ההגנה לישראל, בניגוד לשכניהם המוסלמים והנוצרים הפטורים מגיוס.

הדרוזים מינפו עובדה זו באופן עקבי ושיטתי. החל מאמצע שנות השישים הם ניסחו את תביעותיהם במסגרת של "חובות שוות, זכויות שוות". הם הצביעו על מאות חיילים דרוזים שנפלו בשירות המדינה, ושאלו כיצד ניתן לתבוע מאנשים להסתכן בחייהם תמורת מדינה שאינה מעניקה להם שוויון אמיתי. פוליטיקאים יהודים, ולו שרצו, לא יכלו לנסח תגובה בת-קיימא. לאחת משלוש האפשרויות שעמדו לפניהם היו בעיות: הכרה גלויה בפי אפליה עמדה בסתירה לדימוי הישראלי כדמוקרטיה יחידה במזרח התיכון; טענה שהדרוזים אינם מקופחים הייתה שקרית בעליל; וטענה שהם אחראים לבעיותיהם לא הייתה עומדת לבחינה ציבורית. בפועל, פוליטיקאים יהודים נאלצו לוותר ויתורים, ולו בצורה הדרגתית ומהססת.

בניגוד לדרוזים, ערביי ישראל המוסלמים והנוצרים ניסחו את תביעותיהם בשפה של דמוקרטיה ליברלית: מדינה שהצהירה על עצמה כדמוקרטית אינה יכולה להפלות את אזרחיה. אמנם מסגרת זו גם היא שאבה מ"נקודות ייחוס" ישראליות מוכרות, אך היא הותירה לפוליטיקאים יהודים מוצא רטורי נוח: אלה שאינם ממלאים חובות אזרחיות, ובראשן שירות צבאי, אינם יכולים לדרוש שוויון מלא בזכויות. בן-גוריון עצמו הציג טיעון זה בפני הכנסת. כך נשארו הערבים המוסלמים והנוצרים כלואים במאבק מסגורים פתוח שמעולם לא הניב להם ניצחון רטורי.

גורמים חלופיים אינם מסבירים את הפערים בהצלחה. הדרוזים היו קטנים יותר, עניים יותר, ונמנעו ממאבק אלים – כלומר מבחינת משאבים מטריאליים הם היו אמורים להיות פחות מוצלחים. הטענה שקוטנם של הדרוזים הפך אותם לגרעין קל לצירוף מניפולטיבי נסתרת על ידי ממצא שפוליטיקאים יהודים היססו ודחו דרישות דרוזיות ולא נתנו ויתורים כמדיניות ברורה. הטענה לתגובה לכיבוש 1967 מתקשה להסביר מדוע הממסד הישראלי שמר על עמדה קשיחה כלפי ערבים נוצרים ומוסלמים. ולבסוף, התפיסה הדרוזית של taqiyya, אמנות ההסתרה, אינה מסבירה דפוסי התנהגות אלה אלא רק מתארת אותם בדיעבד.

כפייה רטורית בפוליטיקה בינלאומית

המנגנון אינו מוגבל לפוליטיקה פנים-מדינית. ניתן לזהות אותו בהקשרים בינלאומיים מגוונים: בדינמיקות של מדיניות ברית ערבית, בהרחבת האיחוד האירופי ומסגרת נאט"ו מזרחה, בהצעות גורבצ'וב לפירוק נשק גרעיני, ועוד. ברית המועצות בנתה את סמכותה על טענת היותה מגינת השלום העולמי, וגנרלים סובייטים לא יכלו לסתור בפומבי את הצעות גורבצ'וב מבלי לערער את אמינות המשטר. מצרים של נאצר נכנסה למלחמת 1967 בין היתר מפני שסטייה מנורמות השיח הלאומי-ערבי הייתה כרוכה בפגיעה קשה במעמדה כמנהיגת הלאומיות הערבית.

עם זאת, הכפייה הרטורית פועלת פחות ביעילות בזירה הבינלאומית. זאת מפני שהמנגנון מניח קיומה של קהילת שיח שחולקת "נקודות ייחוס" ומסגרות לגיטימציה משותפות. ככל שהקשרים בין שחקנים הדוקים יותר, כך הכפייה הרטורית מתאפשרת ביתר קלות. בשדה הבינלאומי רחב, במיוחד בין קבוצות אזוריות שונות, השיח המשותף רזה יותר, ולאפוזיציה פתוחות דרכי מילוט רטוריות נוספות. כמו כן, כשהזירה הרלוונטית היא הבינלאומית, הגורם המעניש האפקטיבי הוא לרוב הקהל הפנים-מדיני, לא הציבור הבינלאומי. הסתלקות הדעה הציבורית האמריקנית מתמיכה במלחמת עיראק, למשל, הדאיגה את מינהל בוש הרבה יותר מהתנגדות בינלאומית.

מסקנות

המסגרת של כפייה רטורית מציעה נתיב ביניים בין מטריאליזם גס לבין אופטימיזם ליברלי. היא מכירה בכך שלשפה יש כוח סיבתי אמיתי על תוצאות פוליטיות, מבלי להניח שהשחקנים אכן מאמינים בדברים שהם אומרים. חשוב מכך, היא מאפשרת ניתוח אמפירי מבלי לנסות לחדור לתוך מניעיהם הפנימיים של שחקנים, דבר שאינו אפשרי בפועל. הניתוח מתמקד במה שניתן לצפות: מה אומרים שחקנים, לאיזה קהל, ובאיזה הקשר שיחי.

גישה זו מאתגרת גם את הקונסטרוקטיביזם הליברלי מכיוון בלתי צפוי: נורמות חברתיות וזהויות חשובות, אך לא בגלל שהן מופנמות אמיתית. הן חשובות מפני שהן מגדירות את שדה הרטוריקה ומגבילות אותו, ומכאן שהפוליטיקה היא בסופו של כל עניין של כוח, גם כאשר מדיום הכוח הוא שפה ולא נשק.

מקור

Krebs, R. R., & Jackson, P. T. (2007). Twisting tongues and twisting arms: The power of political rhetoric. European Journal of International Relations, 13(1), 35–66.