פסקת ההגבלה (Limitation Clause) היא הוראה חוקתית הקובעת את התנאים שבהם רשאית המדינה להגביל זכויות יסוד. במשפט החוקתי הישראלי, פסקת ההגבלה מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, והיא נועדה לאזן בין ההגנה על זכויות הפרט לבין הצורך לקדם אינטרסים ציבוריים. לפי עקרונותיה, פגיעה בזכות יסוד מותרת רק כאשר היא מעוגנת בחוק או מכוח הסמכה מפורשת, הולמת את ערכיה של המדינה, נועדה לתכלית ראויה ואינה עולה על הנדרש.
מאמרים אקדמיים על פסקת ההגבלה עוסקים בסוגיות כגון פרשנות מבחני המידתיות, האיזון בין זכויות יסוד לבין אינטרסים ציבוריים, ותפקידם של בתי המשפט בביקורת חוקתית על חקיקה. המחקר מתמקד בשאלות כמו כיצד יש לפרש את מושג התכלית הראויה, מהם הקריטריונים לקביעת מידתיות של פגיעה בזכויות, וכיצד משפיעים הקשרים פוליטיים וחברתיים על יישום פסקת ההגבלה. מגמות עכשוויות במחקר כוללות בחינת יישום פסקת ההגבלה במצבי חירום, ניתוח השוואתי של מנגנוני הגבלת זכויות בשיטות משפט שונות, ודיון בהשפעת טכנולוגיות חדשות ובינה מלאכותית על האיזון בין זכויות הפרט לבין אינטרסים ציבוריים.
