Pilyavsky, M. (2024). The Influence of Basic Laws on Criminal Law and the Right to Remain Silent according to Israeli Supreme Court Rulings-A Brief Overview. Open J. Legal Stud., 7, 9.
תקציר כללי
המאמר "השפעת חוקי היסוד על המשפט הפלילי ועל הזכות לשתוק לפי פסיקות בית המשפט העליון בישראל – סקירה קצרה" מאת מיכאל פיליאבסקי (2024) עוסק בהשפעת חוקי היסוד, ובעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על עיצוב ההליך הפלילי בישראל ועל מעמדה של הזכות לשתוק. המחבר בוחן את ההתפתחות ההיסטורית והפילוסופית של הזכות לאי הפללה עצמית, את השתלבותה במערכות המשפט המערביות, ואת הדרך שבה קיבלה בישראל מעמד חוקתי בעקבות המהפכה החוקתית של שנות התשעים. חלקו הראשון של המאמר עוסק בשורשי הזכות להימנע מהפללה עצמית ובהתפתחותה במערכות המשפט האנגלו־אמריקאיות, וחלקו השני בוחן כיצד חוקי היסוד בישראל עיצבו מחדש את ההגנה על זכויות חשודים ונאשמים, תוך דיון בפסיקות מרכזיות של בית המשפט העליון.
הזכות לאי הפללה עצמית
המאמר פותח בדיון עקרוני בזכות לאי הפללה עצמית (Privilege Against Self-Incrimination), המוכרת בכל שיטות המשפט המערביות, לרבות המשפט הישראלי, כזכות יסוד וכחלק בלתי נפרד מזכותו של אדם להליך הוגן. פיליאבסקי מדגיש כי עקרון זה נובע מההנחה שכל אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, עיקרון הנובע מחזקת החפות המעוגנת בחוק העונשין הישראלי (1982).
הכותב מציין כי ניתן למצוא בסיס לזכות זו גם במשפט העברי, על פי הכלל התלמודי "אין אדם משים עצמו רשע", אך מרבית החוקרים גורסים שמקורה של הזכות במערכת המשפט האירופית של ימי הביניים, ובעיקר באנגליה. באותה תקופה, בבתי הדין הכנסייתיים באנגליה, החלה להתפתח הגנה זו כחלק מהמאבק בין סמכויות הכנסייה למערכת המשפט המלכותית. הביטוי הלטיני הידוע "Nemo tenetur prodere seipsum" – "איש לא יכפה על עצמו להאשים את עצמו" – הפך לסמל של עיקרון יסוד זה.
פיליאבסקי מתאר כיצד הזכות לאי הפללה עצמית אומצה מהמשפט האנגלי למשפט האמריקאי, ובארצות הברית הוענקה לה לראשונה הגנה חוקתית מפורשת בתיקון החמישי לחוקה בשנת 1792. עוד לפני כן, כמה מדינות בארצות הברית עיגנו את הזכות בחוקותיהן, בהשראת ג'ורג' מייסון, מחבר החוקה של מדינת וירג'יניה, שהגדיר את הזכות לפרטיות ואת האיסור על הפללה עצמית כזכויות יסוד.
הזכות נולדה מתוך חשש מפני פגיעה בזכויות אזרחיות ומפני אימוץ שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, שהיו נהוגות במדינות אירופה היבשתית כמו צרפת, ספרד וגרמניה. התיקון החמישי נועד להבטיח כי החקירה וההליך הפלילי בארצות הברית יתבצעו בהתאם לעקרונות של צדק והגינות, תוך שמירה על חירות האדם.
פיליאבסקי מוסיף כי במאה ה־20 קיבלה הזכות לאי הפללה עצמית גם ממד של פרטיות וחופש ביטוי. היא נתפסה כחלק מהזכות לשלוט במידע אישי וכהגנה מפני חדירה של החברה לפרטיות האדם. בתקופת הסנאטור מקארתי, למשל, ניכרה חשיבותה של הזכות לשתוק כאמצעי הגנה על חופש הדעה והביטוי, לנוכח "ציד המכשפות" אחר חשודים באהדה לקומוניזם.
השפעת חוקי היסוד על המשפט הפלילי בישראל
בחלקו השני של המאמר מתמקד פיליאבסקי בישראל ומראה כיצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הביא למהפכה חוקתית שתרמה ל"חוקתיזציה" של המשפט הפלילי. לדבריו, מאז חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, כפי שהגדיר זאת נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, עבר המשפט הישראלי שינוי תפיסתי עמוק. המשפט הפלילי, לרבות דיני הראיות והפרוצדורה הפלילית, כפופים כיום לעקרונות חוקי היסוד, והם נבחנים לאורם של ערכים חוקתיים של כבוד האדם, חירותו וזכותו להליך הוגן.
המאמר מדגיש כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניק הגנה חוקתית לזכויות חשודים ונאשמים, והפך את הזכות לשתוק ואת האיסור על הפללה עצמית לחלק מהותי מהזכות לכבוד האדם. פיליאבסקי מתייחס למספר פסקי דין מרכזיים שביססו עיקרון זה בפסיקה הישראלית.
בפרשת סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (1991) קבע השופט אלון כי זכותו של עצור להיפגש עם עורך דינו נובעת מזכות היסוד לחירות האישית, המעוגנת בסעיף 5 לחוק היסוד. בפרשת עזאזמי (1992) נקבע כי גם אסיר זכאי לתנאי חיים ההולמים את כבודו כאדם. בכך, בית המשפט העליון חיזק את הקשר הישיר בין ההליך הפלילי לבין ההגנה על כבוד האדם.
פיליאבסקי מתאר את עמדתו של השופט ברק, שלפיה סעיפים 2, 4 ו־5 לחוק היסוד יוצרים בסיס נורמטיבי רחב שעליו ניתן לבסס זכויות אדם רבות, לרבות זכויות דיוניות בהליך הפלילי. מכאן ניתן להסיק שגם אם זכות מסוימת, כגון הזכות לשתוק, אינה מעוגנת במפורש בחוק הראיות או בחוק סדר הדין הפלילי, היא נובעת מהפרשנות החוקתית של חוק היסוד.
מעמד חוקתי לזכות השתיקה
המאמר מדגיש כי פסיקות נוספות של בית המשפט העליון חיזקו את המעמד החוקתי של הזכות לשתוק. בפרשת כלל ביטוח בע"מ נ' שר האוצר (1994) קבע בית המשפט כי זכויות האדם מעוגנות כיום במעמד חוקתי העולה על חוקים רגילים. בפרשת גנימאת נ' מדינת ישראל (1995) נקבע כי פגיעה בזכויות יסוד יכולה להתבצע רק אם היא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק היסוד.
בכך למעשה, נקבע כי לזכויות הנגזרות מחוק היסוד – ובכללן הזכות לשתוק – יש מעמד נורמטיבי־על, וכל פגיעה בהן חייבת לעמוד במבחני המידתיות וההצדקה שבפסקת ההגבלה. בפסק הדין עודא נ' מדינת ישראל (1997) נקבע כי הזכות לשתוק נגזרת הן מחזקת החפות והן מכבוד האדם, שכן היא מבטאת את חירותו של אדם לבחור כיצד לפעול ולהגן על עצמו מפני הפללה.
בהמשך, בפסק דין רחלמילביץ' נ' מדינת ישראל (1998), הדגיש בית המשפט כי בעקבות חקיקת חוק היסוד עלה מעמדן של זכויות אלה לרמה חוקתית, והשפעתן ניכרת בכל היבטי המשפט הפלילי. לפיכך, הזכות לשתוק היא ביטוי ישיר לחירות הרצון האנושי ולשמירה על אוטונומיית הפרט מול כוחו של השלטון.
פיליאבסקי מסכם כי מטרתה החוקתית של הזכות לשתוק היא להגן על האדם מפני חדירה ממשלתית לחייו הפרטיים, ולמנוע שימוש באמצעי חקירה פולשניים. פגיעה בזכות זו תיחשב לפגיעה בזכות חוקתית ותהיה לגיטימית רק אם תעמוד בתנאי סעיף 8 לחוק היסוד.
סיכום
פיליאבסקי מסיים בקביעה כי בעקבות המהפכה החוקתית של שנות התשעים, מערכת המשפט הפלילית בישראל עברה שינוי עמוק. הזכות לשתוק והאיסור על הפללה עצמית אינן עוד רק זכויות דיוניות טכניות, אלא זכויות חוקתיות מהותיות, המבטאות את כבוד האדם ואת חירותו. בכך, משפט זכויות האדם הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפט הפלילי, והפסיקה הישראלית ממשיכה להרחיב את ההגנה על חשודים ונאשמים באמצעות פרשנות תכליתית של חוקי היסוד.
המאמר מדגיש כי השפעת חוקי היסוד על המשפט הפלילי בישראל אינה רק עיונית, אלא מעשית: היא מחייבת את רשויות האכיפה, החקירה והתביעה לפעול בהתאם לעקרונות של כבוד האדם, חירות אישית והגינות דיונית. בכך נוצרת מערכת משפט פלילית שמבקשת לאזן בין צורכי החברה לאכיפת החוק לבין שמירה על זכויות הפרט.
חשיבות המאמר
חשיבותו של המאמר נעוצה בתרומתו להבנת האופן שבו חוקי היסוד, ובעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוללו שינוי מהותי במערכת המשפט הפלילית בישראל. המאמר מציג באופן בהיר כיצד הזכות לשתוק, שנולדה בהקשרים היסטוריים ופילוסופיים של הגנה על חירות האדם, קיבלה בישראל מעמד חוקתי מחייב והפכה לעיקרון יסוד בהליך הפלילי. חשיבותו באה לידי ביטוי גם בהדגשת הקשר הישיר בין ערכי כבוד האדם, חירותו והגנה על פרטיותו לבין זכויות נחקרים ונאשמים, ובכך הוא מסייע להבין את המעבר ממערכת משפט המתמקדת באכיפת החוק למערכת המאזנת בין צורכי החברה לבין זכויות הפרט. בהקשר הישראלי, המאמר תורם להבנה מעמיקה של תפקידו של בית המשפט העליון בעיצוב ההגנה החוקתית על זכויות אדם ובפרט על הזכות לשתוק, ומדגיש את משמעותה של המהפכה החוקתית בהגברת ההגנה מפני פגיעה שרירותית מצד רשויות האכיפה. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בקורס העוסק בתחום הפלילי.