Baeken, A., Forrier, A., & De Cuyper, N. (2025). Is Work Still a Right if it has Become a Norm? Disability Inclusion in Labor Market Policy Discourse. Journal of Business Ethics, 1-19.
מבוא
המאמר "האם העבודה עדיין מהווה זכות אם היא הפכה לנורמה? שילוב אנשים עם מוגבלות בשיח מדיניות שוק העבודה" מאת אנדריס באקן, אנלין פורייה ונלה דה קויפר, מתפרסם ב־Journal of Business Ethics ועוסק בהתפתחות השיח הפוליטי סביב תעסוקת אנשים עם מוגבלות (PWD) בפלנדריה שבבלגיה לאורך שני עשורים. החוקרים בוחנים כיצד תפיסת העבודה כ"זכות" לעומת תפיסתה כ"נורמה" מתעצבת ומשתנה בשיח מדיניות העבודה, במיוחד לאור השפעתה של אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלות (UNCRPD) ושל מדיניות האיחוד האירופי. השאלה המרכזית היא האם זכותם של אנשים עם מוגבלות לעבודה נשמרת, או שמא היא נבלעת בתוך אידיאולוגיה ניאו-ליברלית הרואה בעבודה חובה אזרחית.
עבודה כזכות לעומת עבודה כנורמה
המאמר מבחין בין שני דיסקורסים מרכזיים:
האחד, "עבודה כזכות", נשען על עקרונות ה־UNCRPD הרואה בתעסוקה דרך להשתלבות בחברה, ומדגיש את יכולותיהם ותרומתם של אנשים עם מוגבלות. השני, "עבודה כנורמה", נובע מהיגיון ניאו-ליברלי הרואה בהשתתפות בשוק העבודה חובה אזרחית וכלי מרכזי לרווחה כלכלית. לפי גישה זו, כל אזרח – ובכללם אנשים עם מוגבלות – מחויב להיות מועסק, והעבודה נמדדת דרך תרומתה לשוק ולכלכלה.
החוקרים טוענים כי הגישה השנייה הופכת לדומיננטית בשיח המדיניות האירופי, וכי היא מטשטשת את ההבדל בין זכות לעבוד לבין חובה לעבוד. כאשר העבודה מוצגת כחובה, מי שאינו עובד נתפס כפחות ראוי, והבחירה שלא להשתלב בעבודה כמעט ואינה קיימת עוד.
רקע תאורטי: אבליזם וניאו-ליברליזם
החלק התאורטי של המאמר מתאר כיצד מושג ה"אבליזם" (Ableism) – תפיסה תרבותית הרואה בגוף ובמחשבה "נורמליים" את הסטנדרט – עומד בבסיס האפליה כלפי אנשים עם מוגבלות. בחברות ניאו-ליברליות, אבליזם מתמזג עם אידיאולוגיה כלכלית המדגישה עצמאות, יוזמה ופרודוקטיביות, ויוצר את מה שהחוקרים מכנים "ניאו-ליברל-אבליזם". על פי תפיסה זו, האדם האידיאלי הוא בריא, עצמאי ופעיל כלכלית. אנשים עם מוגבלות, שאינם עומדים בתבנית זו, נתפסים כבעייתיים שיש "לתקן" או "להכשיר" להשתלבות בשוק העבודה.
עבודה כנורמה ניאו-ליברלית
המאמר מתאר כיצד מדיניות האיחוד האירופי – החל מאסטרטגיית ליסבון (2000) ועד אסטרטגיית "אירופה 2020" – מדגישה את "העסקת כולם" כיעד חברתי וכלכלי. העבודה נתפסת כערך עליון, וכתוצאה מכך מתפתחת תפיסה לפיה כל אדם חייב להיות מועסק. אנשים עם מוגבלות מוצגים במונחים של "פוטנציאל עבודה לא מנוצל" שצריך למצותו למען הצמיחה הכלכלית. כך נוצרת ציפייה שאדם עם מוגבלות יאמץ את מודל העובד האידיאלי, בעוד שהמדינה מתנערת מאחריות רווחה רחבה יותר.
השפעת השיח הניאו-ליברלי על מדיניות
החוקרים מצביעים על כך שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית באה לידי ביטוי במדיניות התעסוקה האירופית והבלגית בדמות תוכניות "אקטיבציה" (Activation Programs), שמטרתן "להחזיר לעבודה" את מי שאינו מועסק. תוכניות אלו מוצגות כמעודדות הכללה ושוויון, אך למעשה מחזקות תפיסות אבליסטיות בכך שהן מגדירות השתתפות בשוק העבודה כדרך היחידה להיות אזרח לגיטימי. העבודה אינה מוצגת עוד כאחת מדרכים רבות להשתלבות בחברה, אלא כתנאי הכרחי להשתייכות חברתית.
מושג ה"רה-הקשריות" (Recontextualization)
בהמשך, המאמר מציג את מסגרת הניתוח התאורטית של "רה-הקשריות" – תהליך שבו מושגים מדיסקורס אחד מאומצים על ידי אחר ומקבלים משמעות חדשה. לדוגמה, מושג ה"הכלה" (Inclusion) שמקורו בשיח זכויות האדם ובאמנת האו"ם, עובר רה-הקשריות בשיח הניאו-ליברלי ומקבל משמעות כלכלית: השתלבות בשוק העבודה נתפסת כהתגלמות ההכלה, במקום כחלק ממימוש זכויות שוויוניות.
באופן דומה, גם "הזכות לעבודה" נהפכת לכלי להצדקת מדיניות של "חובה לעבוד". המאמר מצביע על כך שהשיח הניאו-ליברלי משתלט בהדרגה על השיח הזכויותי, תוך שינוי ההיררכיה בין הדיסקורסים – מה שברנשטיין כינה "הפיכת שיח אחד לדומיננטי על פני האחר".
מתודולוגיה
המחקר מתבסס על ניתוח ביקורתי של השיח (Critical Discourse Analysis) בגישת ה־Discourse-Historical Approach. החוקרים בחנו מסמכי מדיניות ופרוטוקולים של שאלות פרלמנטריות בפלנדריה לאורך ארבע תקופות ממשלה (2004–2024). המסמכים נותחו על פי חמש אסטרטגיות שיחיות: מתן שמות, ייחוס תכונות, בניית טיעון, נקודת מבט של הדוברים, ועוצמת הביטוי.
בנוסף, נעשה שימוש במסגרת של רה-הקשריות לבחינת המעבר של מושגים מהשיח הגלובלי (כמו אמנת ה־UNCRPD) אל תוך המדיניות המקומית. החוקרים התבססו על ניתוח של מושג המפתח "הכלה" לאורך זמן כדי לעקוב אחר השינויים בתפיסת המשמעות שלו.
ממצאים
הממצאים מראים מגמה עקבית של תזוזה מהתפיסה של עבודה כזכות אל תפיסה של עבודה כנורמה. בתקופה הראשונה (2004–2009) הדגש היה על מתן הזדמנות למי שמעוניין לעבוד, תוך שמירה על הזכות שלא לעבוד ולקבל תמיכה. בהדרגה, עם השנים, השיח השתנה כך שהעבודה הוצגה לא רק כזכות אלא גם כחובה מוסרית ואזרחית.
בשנים 2009–2014, לאחר המשבר הכלכלי, התחזק שיח האקטיבציה: מי שיכול לעבוד חייב לעשות זאת, והאחריות מועברת ליחיד. בשנים 2014–2019 החלה תפיסה שלפיה כל אדם חייב "לתרום לחברה" דרך עבודה, ובכך הוטמעה גישה של "העצמה עצמית" שמסווה דרישה להסתגלות לנורמות שוק העבודה. בתקופה האחרונה (2019–2024) התפיסה הניאו-ליברלית הפכה לדומיננטית לחלוטין: היעד המוצהר הוא שיעור תעסוקה של 80%, וכל אדם – גם מי שאינו כשיר לעבודה – מוגדר כחלק מ"מאגרים פוטנציאליים לעבודה".
הדיון הציבורי והמשמעויות האתיות
הדיון הפרלמנטרי שנבחן במאמר משקף את השינוי ההדרגתי הזה. בעוד שבתחילת התקופה הודגשו המגבלות של אנשים עם מוגבלות והצורך לתמוך בהם, בהמשך עלתה השפה של "מימוש פוטנציאל" ו"ניצול כישרונות". בהמשך, הטון משתנה עוד יותר – מחובה מוסרית של המדינה לתמוך בפרטים, אל אחריותם של אנשים עם מוגבלות להשתלב ולהתאים את עצמם.
החוקרים מזהירים כי מגמה זו יוצרת "הגמוניה ניאו-ליברלית" שבה הערכים של שוק העבודה משתלטים על ערכי זכויות האדם. אמנת ה־UNCRPD, שמטרתה הייתה לקדם שוויון והכלה, נבלעת בשיח שמצדיק מדיניות של כפייה עקיפה – "השתתפות מאולצת" בשם הכללה חברתית.
סיכום ומסקנות
המאמר מסכם כי העבודה, אשר הוצגה במקור כזכות אוניברסלית, עברה תהליך רה-הקשריות והפכה לנורמה ניאו-ליברלית. במקום שהחברה תתאים את עצמה לגיוון האנושי, מצופה מהפרט – ובמיוחד מהאנשים עם מוגבלות – להתאים את עצמו לשוק. בכך, המדיניות מאבדת את ההיבט השוויוני שלה ומחזקת את הנטייה האבליסטית של החברה.
החוקרים קוראים לחשיבה מחודשת על המשמעות של "עבודה" בהקשר של הכללה חברתית. על פי תפיסתם, יש להחזיר את מושג הזכות לעבודה להקשרו המקורי – כזכות בחירה וכאמצעי, ולא כמטרה בפני עצמה. המאמר תורם להבנת האופן שבו שיחים מדינתיים וכלכליים מעצבים את תפיסת הזכויות של קבוצות מוחלשות, ומדגיש את הסכנה שבהפיכת רעיונות של שוויון להיגדים כלכליים המשרתים אידיאולוגיה של פריון ויעילות. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בנושא שילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה.