Mercer, E. (2026). The History of World Peace: The Course of an Idea from the Early Modern Era to the Present. Journal of Conflicted Areas, 1(1), 1-11.
מבוא
השאיפה לשלום עולמי היא אחד הנושאים העתיקים והמתמידים ביותר במחשבה הפוליטית. מחזיונות דתיים של הרמוניה בעת העתיקה ועד המשפט הבינלאומי המודרני, חברות אנושיות דמיינו שוב ושוב עתיד נקי ממלחמה. אולם עוצמת השאיפה הזו ואופייה השתנו באופן דרמטי בין תקופות היסטוריות שונות. בנקודות מסוימות, שלום עולמי נראה לא רק רצוי אלא קרוב, מטרה בהישג ידם של מדינאים שכלתניים ומתכנני מוסדות. בתקופות אחרות, הרעיון עצמו נדחה כאוטופיזם ילדותי או מסוכן.
ניתן לזהות בהיסטוריה מחזוריות ברורה בין אופטימיות לפסימיות ביחס לשלום עולמי. שלושה שאלות מרכזיות מנחות את הניתוח: באילו תקופות האמינו הוגים ואנשי מדינה שניתן להשיג שלום עולמי? אילו גורמים אינטלקטואליים, מוסדיים וחומריים הניעו גלים אלה של אופטימיות? ומה גרם לדורות שבאו אחריהם לסגת מהאידאל?
פרויקטי השלום של העת החדשה המוקדמת וחזון הנאורות
ההצעות השיטתיות הראשונות לשלום נצחי במסורת המערבית צמחו במאה ה-17, על רקע מלחמות הדת ההרסניות שפקדו את אירופה. מלחמת שלושים השנים (1618-1648), שגבתה כשמונה מיליון קורבנות, יצרה את התנאים הפוליטיים הן למערכת הוסטפלית של מדינות ריבוניות והן להצעות הראשונות לחרוג ממנה.
ויליאם פן ב-1693 קרא להקמת פרלמנט אירופי ליישוב סכסוכים, ואחריו ג'ון בלרס הציע פדרציה דומה של אומות. הצעת השלום המשפיעה ביותר של התקופה הייתה של האבה דה סן-פייר (1713), שהציע ברית גדולה של ריבונים אירופיים שיוותרו על המלחמה ויסכימו להגנה קולקטיבית. רוסו, שהכין קיצור של הפרויקט, שיבח את חזונו המוסרי אך טען שלריבונים אין תמריץ רציונלי להצטרף לברית כזו.
ההצהרה הפילוסופית המכוננת של חזון הנאורות הייתה חיבורו של עמנואל קאנט "לשלום נצחי" (1795). קאנט טען שהשלום הנצחי מחייב שלושה תנאים מבניים: חוקות רפובליקניות בתוך המדינות, פדרציה של מדינות חופשיות, וזכות קוסמופוליטית להכנסת אורחים אוניברסלית. קאנט דחה ממשלה עולמית אחת מחשש שתידרדר לעריצות, ותמך בפדרציה וולונטרית שתצמח בהדרגה. ייחודה של תיאוריית קאנט הייתה שילוב אידאליזם מוסרי עם ריאליזם היסטורי: הוא האמין שה"חברותיות הלא-חברותית" של הטבע האנושי, כולל הנטייה לתחרות וקונפליקט, תדחוף אותנו בסופו של דבר לעבר שלום דרך למידה כואבת.
תקופת הנאורות מייצגת פריחה ראשונה של אופטימיות שיטתית בדבר שלום עולמי. אולם המלחמות הנפוליאוניות (1792-1815) הדגימו את הפער העצום בין השאיפה הפילוסופית לממשות הפוליטית.
המאה ה-19: מסחר, קונצרט ואופטימיות זהירה
בעקבות מלחמות נפוליאון נוסד "קונצרט אירופה" בקונגרס וינה (1815), מערכת של התייעצויות קבועות בין המעצמות הגדולות לניהול סכסוכים ומניעת מלחמה כוללת. "פקס בריטניקה" היחסית ששררה בין 1815 ל-1914 חיזקה את האמונה שמלחמה בין אומות מתורבתות הולכת ונעלמת.
הניסוח המשפיע ביותר של הפסיפיזם המסחרי הגיע מנורמן אנגל בספרו "האשליה הגדולה" (1910), שטען שהתלות הכלכלית ההדדית הפכה את המלחמה בין אומות תעשייתיות לחסרת תועלת ובת-הרסית. הספר נמכר ביותר משני מיליון עותקים ותורגם לעשרים וחמש שפות. פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 ניפץ את הביטחון הזה בצורה קטסטרופלית, ולימד שהתלות הכלכלית ההדדית, במקום למנוע מלחמה, יכולה להגביר את השלכותיה ההרסניות.
תקופת בין המלחמות: אידאליזם, מוסדות וכישלון קטסטרופלי
מלחמת העולם הראשונה, עם כעשרים מיליון קורבנותיה, הולידה תגובה פרדוקסלית: זוועה מן המציאות של מלחמה מודרנית לצד נחישות מחודשת להקים מוסדות שימנעו את חזרתה. תקופת בין המלחמות (1919-1939) מייצגת אולי את שלב האופטימיות האינטנסיבי והמשמעותי ביותר בדבר שלום עולמי.
אבן הפינה של מאמצי השלום בתקופה זו הייתה חבר הלאומים, שנוסד ב-1920. נשיא ארה"ב וודרו וילסון טען שמערכת האיזון בין כוחות כשלה ויש להחליפה במערכת של ביטחון קולקטיבי. בנוסף, הסכם קלוג-בריאן (1928), עליו חתמו שישים ושלוש אומות, ביטל רשמית את המלחמה כאמצעי מדיניות לאומית.
קריסת האופטימיות הייתה דרמטית ויסודית. כישלון חבר הלאומים להגיב לפלישת יפן למנצ'וריה (1931) ולפלישת איטליה לאתיופיה (1935) חשף את חולשתו הקטלנית. א"ה קאר, ב"משבר עשרים השנים" (1939), סיפק את הביקורת הסופית על האידאליזם של בין המלחמות: הוא טען שהפרויקט הליברל-בינלאומי בלבל את האינטרסים של המעצמות המרוצות עם עקרונות מוסריים אוניברסליים.
לכישלון תרמו מספר גורמים: חבר הלאומים חסר כוח אכיפה עצמאי, ארה"ב מעולם לא הצטרפה, הסדר ורסאי יצר תרעומת עמוקה בגרמניה, המשבר הכלכלי של שנות ה-30 הזין את עליית הפשיזם, ולא היה מסגרת נורמטיבית משותפת בין הדמוקרטיות הליברליות, המשטרים הפשיסטיים וברית המועצות.
הסדר שלאחר 1945: שלום גרעיני, מוסדות ואופטימיות מוגבלת
תום מלחמת העולם השנייה לא הוליד את האופטימיות הלא-מסוייגת שאפיינה את תקופת בין המלחמות. השואה, ההפצצות האטומיות על הירושימה ונגזאקי, ומלחמת הקרה המתהווה ריככו את הציפיות. ובכל זאת, התקופה שלאחר 1945 ראתה את הבנייה של הארכיטקטורה המוסדית המפורטת ביותר לשלום בהיסטוריה האנושית: האו"ם, מוסדות ברטון וודס, הקהילה האירופית לפחם ופלדה, ורשת של אמנות רב-צדדיות.
אמנת האו"ם (1945) נתנה למועצת הביטחון סמכויות אכיפה שלחבר הלאומים חסרו, אולם זכות הווטו של חמש החברות הקבועות הבטיחה שהאו"ם לא יוכל לפעול נגד אינטרסים של מעצמה מרכזית. המושג "השלום הארוך" תיאר את היעדר עימות ישיר בין המעצמות הגדולות מאז 1945. פינקר (2011) טען שתקופה זו היא חלק מירידה מאות-שנתית רחבה יותר באלימות. מנגד, קלאוזט (2018) הראה שצמצום המלחמות הגדולות ייתכן שמשקף שונות סטטיסטית מקרית ולא מגמה מבנית אמיתית.
רגע שלאחר המלחמה הקרה: "סוף ההיסטוריה" ושלום דמוקרטי
קריסת ברית המועצות בין 1989 ל-1991 הולידה את גל האופטימיות האינטנסיבי ביותר מאז תקופת בין המלחמות. פרנסיס פוקויאמה טען שסוף המלחמה הקרה מייצג לא רק סיום של קונפליקט גיאופוליטי מסוים, אלא את נקודת הסיום של האבולוציה האידאולוגית של האנושות, כשהדמוקרטיה הליברלית צומחת כצורת הממשל הסופית. פוקויאמה קישר במפורש את טענתו למסורת הקאנטיאנית.
תיאוריית השלום הדמוקרטי, הגורסת שדמוקרטיות לעתים נדירות נלחמות זו בזו, סיפקה את הבסיס האמפירי והתיאורטי לאופטימיות שלאחר המלחמה הקרה. מייקל דויל קישר בין פילוסופיית קאנט לבינלאומיות ליברלית עכשווית, ובראסט ומאוז סיפקו תמיכה סטטיסטית מקיפה לתיאוריה. האופטימיות של התקופה חוזקה גם בנתוני מציאות: ההרחבה המהירה של הסחר העולמי בשנות ה-90 הזכירה את טיעוני השלום המסחרי מהמאה ה-19.
הנסיגה מן האופטימיות: הערכה מחדש במאה ה-21
האופטימיות שלאחר המלחמה הקרה התבררה כקצרת מועד. פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 סימנו את מה שפרשנים רבים כינו "סוף סוף ההיסטוריה". המלחמות באפגניסטן ועיראק הדגימו שדמוקרטיות ליברליות נכונות בהחלט לנהל מלחמות, ושקידום דמוקרטיה בכוח הניב תוצאות קטסטרופליות.
הבסיסים התיאורטיים של השלום הדמוקרטי זכו לביקורת מלומדת עקבית. רוסאטו (2003) טען שהיגיון הסיבתי של תיאוריית השלום הדמוקרטי פגום. התפתחויות גיאופוליטיות פגמו עוד יותר בביטחון: עליית סין מבלי ליברליזציה דמוקרטית, סיפוח קרים על ידי רוסיה ב-2014 והפלישה המלאה לאוקראינה ב-2022, והנסיגה מן הדמוקרטיה בטורקיה, הונגריה והפיליפינים. פוקויאמה עצמו, בכתביו לאחר עשרים וחמש שנה, הודה שהיה פחות אידאליסטי ממה שהיה בימי 1989.
דיון: דפוסים, גורמים ואופי המחזורי
הסקירה ההיסטורית חושפת מספר דפוסים חוזרים:
- תפקיד המלחמה כמניע: כל גל גדול של אופטימיות לשלום הגיע בעקבות קונפליקט הרסני. הפרדוקס הוא מובהק: הקטסטרופות עצמן הן שהניעו את הרצון הפוליטי והאנרגיה האינטלקטואלית לדמיין חלופות.
- תנאים חומריים ומוסדיים: האופטימיות לשלום כרוכה תמיד בתנאים חומריים ספציפיים, בראשם תלות כלכלית הדדית וחדשנות מוסדית. הכישלון החוזר של הנחה זו מלמד שתלות כלכלית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לשלום.
- חשיבות סוג המשטר: תיאוריית השלום הדמוקרטי קיבלה תמיכה אמפירית ניכרת, אולם נאבקה להסביר מדוע דמוקרטיות נכונות לנהל מלחמות נגד לא-דמוקרטיות, ומדוע התרחבות הדמוקרטיה לא הולידה את השלום הגלובלי שהתיאוריה ניבאה.
- בעיית האכיפה: נושא חוזר ונשנה הוא הפער בין השאיפה לאכיפה. ברית סן-פייר, חבר הלאומים, הסכם קלוג-בריאן וגם מועצת הביטחון של האו"ם סבלו מאותה חולשה יסודית: היעדר מנגנונים אמינים לאכיפת ציות.
- המתח בין אוניברסליזם לפלורליזם: תיאוריות שלום עולמי הניחו עקביות שהרחבת ערכים מסוימים תיצור הסכמה נורמטיבית הנחוצה לשלום מתמיד. הנחה זו הוכחשה שוב ושוב על ידי קיומם העיקש של משטרים אלטרנטיביים.
מסקנות
ההיסטוריה של השלום העולמי כאידאל פוליטי חושפת דפוס חוזר של שאיפה, חדשנות מוסדית, הצלחה חלקית וכישלון מאכזב. כל דור של תיאורטיקני שלום זיהה גורמים אמיתיים וחשובים שתורמים ליחסים בינלאומיים שלווים, אולם כל דור גם הגזים בכוחם של גורמים אלה ונמנע מהכרה בחוסן הכוחות המניעים קונפליקט: לאומיות, תחרות ביטחונית, יריבות אידאולוגית ואקראיות היסטורית.
עם זאת, האופי המחזורי של האופטימיות לשלום אינו מוכיח שהמרדף אחריו הוא בהכרח לשווא. ההישגים המוסדיים של גלי פעילות השלום השונים הפחיתו את תדירות מלחמות בין מדינות ואת הרסנותן, אפילו אם לא ביטלו אותן. האתגר לתיאוריית השלום העכשווית הוא לשמור על שאיפת המסורת הקאנטיאנית תוך שילוב ההבנה הריאליסטית שהשלום דורש לא רק כוונות טובות ועיצוב מוסדי, אלא גם ניהול כוח, הכלת מגוון ומודעות שהתקדמות אינה ליניארית ואינה מובטחת.
אולי הלקח המתמיד ביותר הוא שהאמונה בשלום עולמי פורחת בדיוק כשהיא נחוצה ביותר, בעקבות אסון, ונסוגה בדיוק כשהיא נבחנת ביותר, נוכח קונפליקט מחודש. המשימה לדורות הבאים היא לקיים את המוסדות והנורמות המקדמות שלום דרך תקופות של אכזבה, כדי שהישגי דור אחד לא יתבזבזו בשל שאננות או ייאוש של הדור הבא. כפי שקאנט הכיר לפני יותר משני מאות שנה, שלום נצחי אינו תחזית אלא חובה מוסרית שיש לרדוף אחריה ללא קשר לשאלה אם מימושה המלא מובטח.