Roomi, F. (2023). The Iran‐Israel conflict: An ultra‐ideological explanation. Middle East Policy, 30(2), 94-109.
רקע ומבוא
במשך ארבעה עשורים, המדיניות החוץ של איראן מונעת במידה רבה מהעוינות כלפי ישראל. הצהרות על מחיקת ישראל מהמפה, הכחשת השואה בפי נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'ד, ותוכנית הגרעין האיראנית העצימו את המתח בין שתי המדינות. מנגד, ישראל פעלה בשנים האחרונות לחיסול מדענים גרעיניים איראנים ולתקיפת מתקני גרעין. שתי המדינות פועלות נגד זו בזו בסוריה, בים הפתוח ובמרחב הסייבר. מאמצי איראן לחזק את "ציר ההתנגדות" באמצעות מיליציות פרוקסי בלבנון, סוריה, עיראק, פלסטין ותימן הניבו תוצאות מסוימות לטווח הקצר, אך במקביל דחפו מדינות ערב מתונות לנרמל את יחסיהן עם ישראל. הסכמי אברהם, שנחתמו עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, מסמלים את שינוי המגמה האזורית, ועם חזרתו של נתניהו לשלטון, ממשיך תהליך זה להתגבר.
מסגרת תיאורטית: קונסטרוקטיביזם וריאליזם
כדי להבין את מדיניות איראן כלפי ישראל, יש לשלב שתי גישות תיאורטיות מרכזיות. הקונסטרוקטיביזם גורס כי כוחות חברתיים, ולא חומריים בלבד, מעצבים את פעולות המדינות. זהויות ואינטרסים של מדינות נוצרים מתוך רעיונות משותפים, ולכן הם גמישים ומשתנים. נורמות, ערכים ותרבות הם משתנים מכריעים בהסבר ההתנהגות המדינתית. מנקודת מבט זו, הרפובליקה האיסלאמית מגדירה את זהותה באמצעות הגנה על הפלסטינים ועימות עם ישראל. לאחר המהפכה של 1979, הפסיקה איראן לפעול על פי שיקולים גאו-פוליטיים ריאליסטיים, והחליפה אותם בגישה אידאולוגית-זהותית.
הריאליזם, לעומת זאת, מניח כי המדינות פועלות בסביבה אנרכית ושואפות לשמר כוח, ביטחון ורווחה על בסיס חישוב עלות-תועלת. גישה זו מסייעת להבין את ההשלכות של מדיניות איראן הן על עצמה והן על הסוגיה הפלסטינית.
מהשיתוף פעולה לעימות: היסטוריה של יחסי איראן-ישראל
יחסי שתי המדינות עברו תמורות דרמטיות. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, עמדה איראן בצד המדינות הערביות ביחסה לסוגיה הפלסטינית, אך בעקבות שינויים פנימיים ובינלאומיים, שינתה את עמדתה. ב-1950 הכירה איראן בישראל. ב-1978 אוחדו שתי המדינות בברית רשמית, מתוך אינטרס משותף לבלום את הערבים ואת ברית המועצות. בתקופת שאה מוחמד רזא פהלווי, שימשה ישראל ספקית הנשק הגדולה ביותר של איראן, ואיראן סיפקה לישראל נפט. עם זאת, השאה העדיף לשמור על הקשר בחשאיות כדי לא לעורר התנגדות פנימית.
המהפכה האיסלאמית ב-1979 היוותה נקודת מפנה חדה. שם המשטר שלל את הגישה הריאליסטית-גאו-פוליטית של תקופת הפהלווי והציב את שחרור פלסטין כעדיפות עליונה, מבוססת על ראייה אידאולוגית-דתית של קיומה של מדינה יהודית "בלב העולם האיסלאמי".
המניעים לעמדת איראן כלפי ישראל
תחרות על מנהיגות העולם המוסלמי
אחד הגורמים המרכזיים המניעים את מדיניות איראן הוא השאיפה לתפוס את עמדת "אם אל-קורא", כלומר המנהיגה הבלתי מעורערת של האומה המוסלמית. ההגנה על פלסטין והעוינות כלפי ישראל משמשות ככלי להצדקת מעמדה המוביל של איראן בעולם האיסלאמי, בניגוד למדינות ערב שוויתרו על הדרישות הפלסטיניות. בעיני ההנהגה האיראנית, בשעה שמנהיגים ערביים מורידים את נושא פלסטין ממעלות סדר העדיפויות, מוצגת איראן כאלטרנטיבה מוסרית ומנהיגותית.
ניהול הענפים הפנימיים
עוינות כלפי גורם חיצוני משמשת לעיתים ככלי לגיבוש לאומי ולשמירה על שלטון. איראן מנצלת את הסכסוך עם ישראל לגיוס האוכלוסייה, להסטת תשומת הלב מכשלים פנימיים, ולהדרת קבוצות אופוזיציה. בשנות שלטונו של אחמדינג'ד, הקצינות הרטוריקה כלפי ישראל שימשה כלי ישיר לניהול המשבר הפנימי, אף שהדבר החמיר את מעמדה הבינלאומי של איראן.
איזון עם מעצמה גרעינית אזורית
ישראל היא המדינה היחידה באזור המחזיקה בנשק גרעיני. מצב זה מעמיד את איראן בנחיתות אסטרטגית ומספק לה הצדקה רטורית ופרקטית להרחבת יכולותיה הצבאיות. הקמת חזבאללה בלבנון, הסיוע לפלסטינים ולמיליציות בסוריה, והתערבות בתימן נועדו כולם להרחיב את העומק האסטרטגי של איראן ולצמצם את הפער הכוחני.
הפרות ישראליות של זכויות הפלסטינים
ההתנהלות הישראלית בשטחים הכבושים, הרחבת ההתנחלויות ואי-מימוש הסכמי אוסלו מספקים לאיראן בסיס לגיטימי להתנגדות. האקסטרמיזם האיסלאמי, שיעי וסוני כאחד, שואב חלק ממקורותיו מהיאוש הפלסטיני ומהתעלמות ישראל מהסדרים בינלאומיים.
תוצאות המדיניות האיראנית
תופעת האיראנופוביה
ישראל מנצלת את הרטוריקה האיראנית האלימה כדי לשווק את איראן כאיום גלובלי. היא עושה שימוש בהשפעתה על מכוני מחשבה ומדיה מערביים כדי להציג את הרפובליקה האיסלאמית כגורם מסוכן ובלתי יציב. ממצג זה נוצרת לגיטימציה לסנקציות, לפגיעה בשיתוף פעולה בינלאומי ולהדחקת איראן אל שולי הזירה הדיפלומטית.
נזק כלכלי
מדיניות החוץ האיראנית הקשה את שילובה בכלכלה הגלובלית, הפחיתה השקעות זרות ותרמה לקיפאון כלכלי ממושך. הסנקציות הבינלאומיות, שהוטלו במידה רבה בעקבות הלחץ הישראלי, פגעו בתשתיות הפיתוח של איראן ובאיכות חיי אזרחיה.
חיזוק הימין הישראלי הקיצוני
האיומים האיראניים על השמדת ישראל מספקים לימין הקיצוני בישראל חומר פרופגנדיסטי המצדיק מדיניות ביטחונית דרקונית, מגביר את הפאניקה הציבורית ומחזק את הפוליטיקה הניצית. למעשה, הקיצונים משני הצדדים מחזקים זה את זה.
שיתוק הסוגיה הפלסטינית
האחדנות האיראנית בנושא פלסטין, וסירובה לשתף פעולה עם מנגנוני גישור בינלאומיים, צמצמו את הסוגיה הפלסטינית לסכסוך דו-צדדי בין איראן לישראל. כתוצאה מכך, מדינות ערב שהתנו בעבר את יחסיהן עם ישראל בהסדר פלסטיני, בחרו לנרמל את יחסיהן ללא תנאי מוקדם כזה.
איום גאו-פוליטי הולך ומתקרב
ישראל מחזקת את קשריה עם מדינות הגובלות באיראן, כגון אזרבייג'ן, כורדיסטן העיראקית ומדינות המפרץ. גישה זו, המוסברת דרך ריאליזם הגנתי, מייצרת לחץ ביטחוני ישיר על איראן מכל עבריה.
מסקנות והמלצות מדיניות
ארבעה עשורים של עימות מוכיחים כי מדיניות איראן כלפי ישראל לא הביאה תועלת לא לאיראנים ולא לפלסטינים. ההנהגה האיראנית לא הצליחה לאזן בין שיקולים פנימיים לאסטרטגיה חיצונית, ורטוריקת ההשמדה הפכה למחסום העיקרי לנורמליזציה עם המערב. מדינת ישראל היא חברת האו"ם המוכרת על ידי מרבית מדינות העולם, כולל הרשות הפלסטינית עצמה, ומדיניות המכוונת למחיקתה אינה עומדת במבחן המציאות.
לנוכח מצב זה, מוצעות מספר המלצות מדיניות מרכזיות: קיום משאל עם בנושא נטישת הקו של אייום בהשמדת ישראל לטובת הגנה פרקטית על הזכויות הפלסטיניות; הגבלת מעורבות איראן בסוגיה הפלסטינית למסגרת החלטות האו"ם וארגון שיתוף פעולה אסלאמי; החלפת מדיניות ההשמדה בסיוע כלכלי ותרבותי לפלסטינים באמצעות ארגוני חברה אזרחית; ועיגון כל מדיניות בעניין פלסטין בדין הבינלאומי ובאיזון בין ערכים הומניסטיים לאינטרסים לאומיים. המסר המרכזי הוא שאיראן צריכה להחליף עימות בתחרות, ואידאולוגיה סרק בפרגמטיזם מדיני.