Paris, D. (2012). Culturally sustaining pedagogy: A needed change in stance, terminology, and practice. Educational researcher, 41(3), 93-97.
מבוא: מהפך מושגי בפדגוגיה תרבותית
הדיון נפתח בהתייחסות לעבודתה החלוצית של גלוריה לדסון-בילינגס (1995) על "פדגוגיה רלוונטית תרבותית", שנועדה לחבר בין דרכי ההוראה לבין הלשונות, התרבויות והנרטיבים של תלמידים מקבוצות מיעוט. פריס רואה בעבודה זו נקודת מפנה בתפיסת ההוראה כמשאב תרבותי, אך טוען כי יש צורך לעבור משלב של רלוונטיות ותגובה לשלב של קיימות תרבותית. הוא מבקש לקדם פדגוגיה שמטרתה לשמר, לטפח ולהעמיק את הרב־תרבותיות והרב־לשוניות בחברה, במקום לצמצם אותן. בעיניו, הפדגוגיה המשמרת תרבותית היא צעד הכרחי מול מדיניות חינוכית אמריקאית המכוונת אל אחידות לשונית ותרבותית.
ממחסור להון תרבותי: מסלול היסטורי של שינוי
פריס מתאר את המעבר מתפיסות חינוכיות של מחסור ("deficit approaches") לתפיסות של הבדל ומשאב. בעבר, בתי הספר האמריקאיים ראו בשפות ובתרבויות של תלמידים מקהילות מוחלשות – אפרו־אמריקאיות, ילידיות, היספניות ואחרות – כפערים שצריך למחוק. התלמידים נדרשו לוותר על לשונם ותרבותם כדי להשתלב בנורמות הלבנות של המעמד הבינוני. לעומת זאת, תפיסת "הבדל" של שנות ה־70 וה־80 הבינה את התרבות והלשון של קבוצות מיעוט כ"שונות אך שוות", אך עדיין שאפה לקרב את התלמידים אל השיח הדומיננטי, מבלי לשמר את המורשת הקהילתית שלהם.
עם הזמן התפתחה "פדגוגיית המשאבים", שהכירה בשפות ובמנהגים של תלמידים כמקורות ידע חיוניים. פריס מתייחס לעבודתם של מול וגונסאלס על "קרנות הידע" (funds of knowledge) ולרעיון "המרחב השלישי" של גוטיירס – גישות שמדגישות את השילוב בין הידע הקהילתי לבין הידע הבית־ספרי. גישות אלו הציבו את השאלה כיצד לשלב בין המסורת הקהילתית לבין הדרישות האקדמיות, מבלי שהאחת תבוא על חשבון השנייה.
פדגוגיה רלוונטית ותגובתית: תרומתן ומגבלותיהן
לדסון-בילינגס הגדירה את הפדגוגיה הרלוונטית תרבותית ככזו המקדמת הישגים לימודיים, מיומנות תרבותית ויכולת ביקורת על הסדר החברתי. פריס מקבל את עקרונותיה אך טוען כי בפועל המושגים "רלוונטית" ו"תגובתית" אינם מבטיחים שימור ממשי של שפות ותרבויות מיעוטים. ניתן, הוא אומר, להיות "רלוונטי" כלפי תרבות מסוימת מבלי לאפשר את המשך קיומה או חיזוקה.
בהשראת חוקר התרבות והחינוך סאמי עלים, פריס מצביע על הצורך לחרוג ממסגרות של "תגובה" ו"רלוונטיות" ולבנות הוראה שמבוססת על המציאות התרבותית-לשונית של התלמידים עצמם. רק כך ניתן ליצור למידה שמחזקת זהות תרבותית ולשונית, ולא רק משתמשת בה ככלי הוראה זמני.
פדגוגיה משמרת תרבותית: הגדרה ויעדים
פריס מציע את המושג "פדגוגיה משמרת תרבותית" (Culturally Sustaining Pedagogy) כמענה לצורך זה. פדגוגיה זו מחייבת שההוראה לא רק תגיב לתרבות התלמידים אלא תתמוך באופן פעיל בהמשך קיומה. מטרתה לפתח דו-לשוניות ורב-תרבותיות הן בקרב תלמידים והן בקרב מורים, ולטפח ריבוי זהויות תרבותיות כחלק מהפרויקט הדמוקרטי של החינוך.
הפדגוגיה המשמרת תרבותית דורשת מבית הספר לעודד את התלמידים לשמר את לשונם ותרבותם, תוך רכישת שליטה בשפה ובקודים התרבותיים הדומיננטיים. חברה פלורליסטית, מסביר פריס, זקוקה לשני סוגי ידע תרבותי: זהות קהילתית פנימית (כמו השפה הספרדית, השפה האפרו־אמריקאית או הנוואחו) וזהות משותפת המאפשרת תקשורת בין קבוצות (כמו אנגלית תקנית). שמירה על האיזון הזה מבטיחה חברה דמוקרטית ומגוונת שאינה מוחקת הבדלים אלא שואבת מהם עושר.
דינמיות תרבותית והזהות המשתנה של תלמידים
פריס מדגיש כי "שימור תרבותי" אינו שמרנות. תרבות איננה ישות קפואה אלא מערכת דינמית ומשתנה. לכן, פדגוגיה משמרת תרבותית חייבת להתייחס גם לתרבויות מתפתחות, כמו תרבות ההיפ-הופ או לשונות אורבניות היברידיות. תלמידים אפרו־אמריקאים, לטיניים ואחרים משתמשים בשפות ובתרבויות אלו כדי לבנות זהות חדשה המשלבת בין מסורת למודרנה. פריס מתייחס גם למחקרים של איריזארי, קירקלנד ואחרים שהראו כיצד מורים מצליחים מעודדים גמישות תרבותית ומכירים בהיברידיות התרבותית של תלמידיהם.
שימור תרבותי, אם כן, פירושו גם שימור היכולת של תרבות להשתנות. מורים נדרשים לתמוך בזהויות המשתנות של תלמידיהם ולא לדרוש מהם לבחור בין זהות קהילתית לזהות בית־ספרית. הגישה המשמרת תרבותית רואה בשינוי עצמו חלק מהקיימות התרבותית.
מדיניות חינוכית ודיכוי תרבותי
פריס מצביע על מגמות מדיניות המנוגדות לערכי הקיימות התרבותית: תוכניות "אנגלית בלבד", תכניות לימודים מצומצמות בבתי ספר של מיעוטים, וחוקים מפלים כמו האיסור באריזונה על לימודי היסטוריה וספרות של קבוצות אתניות. צעדים אלה משקפים חזרה לגישות מחסור ודיכוי, שמטרתן ליצור אחידות תרבותית ולשונית על פי נורמות לבנות ואמצעיות. פריס רואה בכך איום ישיר על הדמוקרטיה התרבותית של ארצות הברית, ומדגיש כי רק התנגדות חינוכית מודעת ומפורשת יכולה לשמר את הרב־קוליות התרבותית.
מחקרי שטח והוכחות לקיימות תרבותית
פריס מביא דוגמאות רבות לעבודות מחקר ופרקטיקות הוראה embodying את העקרונות של הפדגוגיה המשמרת תרבותית. ביניהן עבודות של עלים בהוראה מבוססת היפ-הופ, של קאמרוטה על תוכניות צדק חברתי לתלמידים לטיניים, של מקארתי על חינוך לשימור שפות ילידיות ושל קינלוק על כתיבה וקריאה בעירוניות השחורה. דוגמאות אלו מוכיחות כי ניתן לשלב הישגים אקדמיים עם העצמה תרבותית, וכי שמירה על לשונות ותרבויות מקומיות אינה נוגדת את ההצלחה החינוכית אלא מהווה תנאי לה.
המשמעות הרחבה של שינוי טרמינולוגי
המעבר ל"שפה של קיימות תרבותית" הוא בעיני פריס לא שינוי סמנטי בלבד אלא שינוי עמוק בעמדה החינוכית. השפה שבה מורים, חוקרים ומקבלי החלטות משתמשים משפיעה על הדרך שבה הם תופסים תלמידים וקהילות. החלפת "רלוונטית" ב"משמרת" מעבירה את מרכז הכובד מהסתגלות של תלמידים לנורמות קיימות לשימור של מורשות תרבותיות כחלק מהמרחב הציבורי של בית הספר. זוהי קריאה למורים לראות את עצמם כסוכנים של קיימות תרבותית ולא רק כמעבירי ידע.
סיכום: מאבק על הדמוקרטיה התרבותית של החינוך
פריס חותם בקריאה להמשך המאבק נגד גישות מחסור ולמען חינוך הומני ומשחרר. הוא רואה בפדגוגיה המשמרת תרבותית חלק ממאבק רחב לצדק חברתי ולשוויון תרבותי. חינוך כזה מחייב הכרה בלשונות ובתרבויות של כל תלמיד כחלק חיוני מהחברה האמריקאית הרב־אתנית. רק דרך הוראה שמכבדת ומטפחת את הרב־לשוניות והרב־תרבותיות ניתן לקדם שוויון אמיתי ולהבטיח את חיוניותה של הדמוקרטיה.
