Kushnirovich, N., Kuznetsova, I., & Mikheieva, O. (2025). Forced or voluntary migrants? Daily and labour market challenges for new Israeli citizens from Ukraine since 2014. Mobilities, 1-18.
מבוא
המאמר "מהגרים בכפייה או מרצון? אתגרים יומיומיים ואתגרי שוק העבודה של אזרחים ישראלים חדשים מאוקראינה מאז שנת 2014" מאת נונה קושנירוביץ', אירינה קוזנצובה ואוקסנה מיכייבה, מתפרסם בשנת 2025 בכתב העת Mobilities. המאמר בוחן את הגבול המטושטש בין הגירה מרצון להגירה בכפייה, תוך התמקדות בעולים מאוקראינה שהיגרו לישראל מאז פרוץ הסכסוך האוקראיני בשנת 2014. מטרת המחקר היא להבין כיצד חוויות טרום-ההגירה והמציאות במדינת המוצא משפיעות על ההשתלבות היומיומית והתעסוקתית בישראל, גם כאשר המהגרים מקבלים אזרחות מידית מכוח חוק השבות. המחקר מבקש לערער על הדיכוטומיה הפשוטה שבין "פליט" ל"מהגר עבודה", ולחשוף כיצד חוויות טראומטיות ומחסור בהון חברתי וכלכלי משפיעים על שילובם של מהגרים אלה בשוק העבודה ובחברה הישראלית.
מעבר לדיכוטומיה של מהגר מרצון ופליט
המאמר נשען על גישה רפלקסיבית להבנת תהליכי הגירה, המדגישה כי הגירה היא תהליך מורכב הכולל רצף של אילוצים ובחירות ולא חלוקה בינארית בין מרצון לכפייה. החוקרות מתבססות על ספרות עדכנית המראה כי אנשים נעים על רצף של חופש בחירה – מהגירה כלכלית מתוכננת ועד לבריחה כפויה ממצבי סכנה. המאמר מדגיש כי גם מהגרים שמוגדרים "מרצון" חווים לעיתים חוסר ביטחון, אובדן רכוש ופערי שפה ותרבות, וכי חוויותיהם אינן שונות מהותית מאלה של פליטים. בדומה לכך, מהגרים שנמלטו מאזורים מוכי מלחמה באוקראינה חוו תהליכים של עקירה פנימית, אי ודאות מתמשכת ואובדן חברתי וכלכלי טרם עלייתם לישראל.
בריאות נפשית והשלכות הטראומה
אחד הנושאים המרכזיים במאמר הוא ההיבט הנפשי של ההגירה. המחקר מצביע על כך שעקירה כפויה היא חוויה טראומטית ארוכת טווח הפוגעת בתחושת השליטה וביכולת ההתמודדות. לפי ממצאי המחקרים שנסקרו, פליטים ואנשים שנחשפו לאלימות מלחמתית סובלים יותר מתסמיני פוסט-טראומה, דיכאון וחרדה בהשוואה למהגרים מרצון. טראומה זו מחריפה לאחר ההגירה עקב קשיים כלכליים, ניכור חברתי ותחושת בידוד. החוקרות מציינות כי מצבים אלה יוצרים מעגל של פגיעות: הטראומה גורמת לקושי תפקודי וחברתי, מה שמקשה על מציאת עבודה הולמת, והעוני שנוצר בעקבות כך מעמיק את תחושת חוסר האונים והמצוקה.
בקרב העולים מאוקראינה שנחקרו נמצא קשר ישיר בין חשיפה למלחמה לבין מצב נפשי ירוד בישראל. רבים דיווחו על הפרעות שינה, דריכות יתר, חרדה מרעשים חזקים ואובדן עניין בחיים. חלקם לא הגדירו את עצמם כסובלים מבעיה נפשית, אך תיארו תסמינים ברורים של דיכאון ופוסט-טראומה. החוקרות מדגישות כי בישראל לא ניתן לעולים אלה מענה נפשי ייעודי, אף שהם קיבלו סיוע כלכלי זמני בתחילת דרכם.
גורמים המשפיעים על חוויית ההגירה
המאמר מזהה מספר גורמים מרכזיים המשפיעים על קליטת המהגרים: רמת השכלה וניסיון מקצועי, שליטה בשפה, מצב משפחתי, זמינות רשתות חברתיות ותמיכה ממשלתית. בעוד מהגרים מרצון יכולים להיערך מראש, ללמוד עברית ולתכנן את המעבר, המהגרים שנמלטו מאזורים מוכי מלחמה פעלו ללא היערכות מוקדמת ואיבדו את רכושם ואת קשריהם החברתיים. החוקרות מציינות כי גם לאחר קבלת אזרחות מלאה, אותם עולים ממשיכים לסבול מנחיתות מבנית בשוק העבודה עקב היעדר הון חברתי ופסיכולוגי.
המעמד המשפטי והמדיניות הישראלית כלפי עולים מאוקראינה
חלק משמעותי במאמר מוקדש להסבר המסגרת החוקית של ההגירה לישראל. לפי חוק השבות, יהודים, ילדיהם ונכדיהם וכן בני זוגם זכאים לעלות לישראל ולקבל אזרחות מיידית. המדינה מעניקה לעולים סל קליטה, קורסי עברית (אולפן), סיוע בדיור והטבות סוציאליות בסיסיות. עם זאת, המחקר מראה כי אף שהעולים מאוקראינה קיבלו אזרחות מלאה, בפועל המדינה לא התייחסה אליהם כאל פליטים או כאל אוכלוסייה טראומטית הזקוקה לתמיכה נפשית ומקצועית ייחודית.
בשנים 2014–2018 הוענקה לעולים מאזורים מוכי מלחמה סיוע כלכלי נוסף של עד 15,000 ש"ח למשפחה, אך לא ניתנה להם גישה לתכניות שיקום נפשי או תעסוקתי. בכך נחשף פער בין ההכרה הפורמלית באזרחותם לבין צורכיהם הריאליים בשוק העבודה ובחברה הישראלית.
המתודולוגיה
המחקר מבוסס על 24 ראיונות עומק שנערכו בשנת 2022 עם עולים מאוקראינה שעלו לישראל בין 2014 ל-2020. 12 מהם הגיעו מאזורים מוכי מלחמה (דונצק ולוהנסק), ו-12 מאזורים בשליטת הממשלה (כמו קייב ואודסה). הראיונות בוצעו ברוסית, תומללו ונותחו לפי שיטת התיאוריה המעוגנת בשטח. השאלות נגעו לסיבות ההגירה, מצבן הכלכלי והנפשי של המרואיינים, ניסיונותיהם להשתלב בשוק העבודה והקשרים החברתיים שפיתחו בישראל.
הנתונים הראו כי העולים משני האזורים שונים דמוגרפית במידה מועטה בלבד, אך נבדלו באופן חד בחוויות ההגירה, בתחושת הביטחון וביכולת להשתלב תעסוקתית וחברתית.
טראומה, חוסר הכנה ותעסוקה נמוכה
המרואיינים מאזורי הלחימה תיארו הגירה ספונטנית שנבעה מהישרדות. רובם ברחו לאחר אירועים ישירים של אלימות או הרס בתיהם, ועברו תקופה ממושכת של עקירה פנימית באוקראינה לפני שעלו לישראל. לעומתם, העולים מהאזורים השקטים יותר תכננו את המעבר במשך חודשים ואף שנים, למדו עברית מבעוד מועד, והשתמשו בקשרים משפחתיים בישראל כדי להקל על הקליטה.
רוב העולים מאזורי המלחמה איבדו את רכושם ולא יכלו להסתמך על חיסכון או מכירת נכסים. כתוצאה מכך, הם נאלצו להשתלב בעבודות לא מקצועיות ולוותר על עיסוקיהם הקודמים. רבים עבדו בניקיון, סיעוד או עבודות כפיים, אף שהיו בעלי תארים מתקדמים. מנגד, בקרב העולים מהאזורים האחרים נמצאו יותר משרות התואמות את השכלתם.
קשיי השפה הוסיפו על הבעיה: מהגרים רבים עזבו את לימודי האולפן לטובת עבודה מיידית, מה שפגע בהשתלבותם ארוכת הטווח. החוקרות מציינות כי רבים מהעולים נשארו במעגלי עבודה "אתניים" – מקומות תעסוקה דוברי רוסית, שבהם השכר נמוך ואין אפשרות קידום.
השפעות נפשיות וחברתיות מתמשכות
הטראומה מהמלחמה, האובדן והעקירה הובילה לתחושת קיפאון וחוסר מוטיבציה בקרב רבים מהעולים. רבים העידו כי לא יכלו להתרכז בלימוד השפה או בחיפוש עבודה, וכי לקח להם שנים "להתאושש" נפשית. התפרצות המלחמה המחודשת באוקראינה בשנת 2022 גרמה להחמרת התסמינים ולחידוש תחושות האובדן. החוקרות מדגישות כי התמיכה הנפשית בישראל לא התאימה לצרכים אלה, וכי המדינה התייחסה אליהם כאל מהגרים רגילים, ולא כאל קורבנות מלחמה הזקוקים לליווי מקצועי.
הבדלים במידת האינטגרציה ובשכר
הנתונים שהתקבלו מצביעים על פערים חדים בין שתי הקבוצות. הכנסתם הממוצעת של העולים מאזורי הלחימה עמדה על כ-9,800 ש"ח בלבד, פחות ממחצית מהממוצע הארצי, בעוד שהעולים מאזורים אחרים הגיעו לכ-13,800 ש"ח. אף אחד מהעולים מהאזורים מוכי המלחמה לא עבד במקצועו המקורי, לעומת כמעט מחצית מהעולים האחרים. ההשתלבות החלקית הזאת יצרה תחושת תסכול, חוסר שייכות ופגיעה ברווחה הנפשית.
החוקרות מזהירות כי מי שלא מצליח למצוא עבודה מקצועית בחמש השנים הראשונות לעלייה – כפי שקורה ברוב המקרים של העולים מאזורי מלחמה – כמעט ולא מצליח בהמשך להתקדם בשוק העבודה הישראלי.
מסקנות והשלכות מדיניות
המאמר מסכם כי מתן אזרחות איננו ערובה לשוויון הזדמנויות או לשילוב מוצלח בשוק העבודה. עולים מאזורי מלחמה חווים פגיעות מתמשכת הנובעת משילוב של טראומה, חסר בהון חברתי, קשיי שפה ומדיניות קליטה שאינה מותאמת לצרכיהם. החוקרות קוראות למדינת ישראל לגבש מדיניות קליטה אינטגרטיבית הכוללת סיוע נפשי מקצועי, הכשרה תעסוקתית ייעודית וליווי ממושך. הן מציעות לאמץ גישה אקולוגית לטיפול בבריאות הנפש של מהגרים, המשלבת תמיכה רגשית, לימודי שפה והכשרה מקצועית.
לדבריהן, יש להכיר בעולים מאזורי מלחמה כקבוצה ייחודית הדורשת תמיכה ממוקדת גם לאחר קבלת האזרחות. ההכרה בכך תסייע במניעת קיבועם בשולי החברה ותשפר את יכולתם למצות את זכויותיהם האזרחיות והתעסוקתיות.
חשיבות המאמר
המאמר בעל חשיבות רבה הן מבחינה אקדמית והן מבחינה חברתית־משפטית, שכן הוא חושף את הפער בין ההכרה הפורמלית בעולים מאוקראינה כאזרחים ישראלים לבין המציאות המורכבת של שילובם בשוק העבודה ובחברה. באמצעות בחינת חוויותיהם האישיות והתעסוקתיות של מהגרים מאזורים מוכי מלחמה, המאמר מעלה לדיון שאלות יסוד על תפקידה של מדינת ישראל כלפי עולים הזכאים לאזרחות אך נושאים עמם מטען של עקירה וטראומה. חשיבותו נעוצה גם בכך שהוא מציע מסגרת מושגית חדשה להבנת ההבדלים בין הגירה מרצון להגירה כפויה, ובכך מערער על הדיכוטומיה הפשוטה שבין "פליט" ל"עולה חדש". בהקשר הישראלי, המאמר מהווה תרומה ייחודית לשיח בדיני עבודה, בזכויות עובדים ובמדיניות קליטה, שכן הוא מדגים כיצד מצוקות נפשיות, חסמים לשוניים ומדיניות קליטה לא מותאמת משפיעים בפועל על מימוש זכויות העבודה והשוויון של קבוצות מהגרים בישראל. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בקורס שעוסק בדיני עבודה.