ייצוג מוגבלות בדיני נזיקין: ניתוח אמפירי של השיח השיפוטי (1998–2018)

Mor, S., Pikkel, R. B., & Lankry, H. I. (2024). Representing disability in tort litigation: an empirical analysis of judicial discourse (1998–2018). Law & Social Inquiry, 49(2), 706-739.‏

מבוא

המאמר בוחן כיצד בתי המשפט בישראל מייצגים נכות בתביעות נזיקין לאורך שני עשורים, בין השנים 1998–2018. באמצעות ניתוח אמפירי של מאות פסקי דין, הוא שואף לחשוף את ההנחות הסמויות והמסגרות השיחיות שמעצבות את הדרך שבה השופטים מדברים על נכות, אחריות ופיצוי. המאמר מבקש לבחון האם חל שינוי בשיח המשפטי בעקבות המעבר מתפיסה רפואית־אינדיבידואלית של נכות לתפיסה חברתית־זכויותית, בהתאם לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ולשיח הבינלאומי המודרני.

המסגרת התיאורטית

בחלק זה מוצגת התפתחות השיח על נכות בחברה ובמשפט. המחברים מבחינים בין שני דגמים עיקריים:
האחד הוא המודל הרפואי, הרואה בנכות ליקוי אישי או פגם הדורש תיקון ופיצוי; השני הוא המודל החברתי, המתמקד במבנים חברתיים ובחסמים סביבתיים היוצרים את המוגבלות. המשפט הנזיקי, לטענת המחברים, נשען היסטורית על המודל הרפואי, המתייחס לנכות כ"נזק" שיש לכמתו ולהעריכו במונחי הפסד תפקוד, השתכרות ואיכות חיים. עם זאת, החקיקה החדשה ושיח הזכויות דוחפים לכיוון תפיסה שוויונית המעצימה את האדם עם המוגבלות.

דיני נזיקין ונכות בישראל

בפרק זה נבחנת המסגרת הנורמטיבית הישראלית. פקודת הנזיקין וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדירים את הפיצוי בגין נזק גוף על בסיס ירידה בכושר העבודה והנזק הכלכלי. לעומתם, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות משנת 1998 מעגן תפיסה חברתית חדשה, המבקשת לשנות את יחסי הכוח בין החברה לבין האדם עם המוגבלות. המאמר טוען כי אף שהחקיקה החדשה השפיעה על השיח הציבורי, דיני הנזיקין נותרו ברובם שבויים במסגרת הישנה, בה נכות שווה לסבל, הפסד ותלות.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על ניתוח תוכן אמפירי של 385 פסקי דין נזיקיים שניתנו בבתי המשפט המחוזיים בישראל בין השנים 1998–2018. כל פסק דין נותח לפי שני מדדים עיקריים:

1. מדד השיח המסורתי – המודד שימוש בשפה רפואית־אובייקטיבית (ליקוי, נכות, נזק, סבל).

2. מדד השיח החברתי – המודד שימוש בשפה המדגישה זכויות, הכלה, שוויון והעצמה.
   הנתונים נותחו כמותית ואיכותית במטרה לזהות מגמות לאורך זמן ולבחון האם חל שינוי בדיסקורס השיפוטי.

ממצאים עיקריים

הממצאים מצביעים על כך שהשיח המשפטי בישראל נותר ברובו רפואי ופטרנליסטי, גם בעשורים האחרונים. רוב פסקי הדין מציגים את האדם עם המוגבלות כקורבן פסיבי הסובל מאובדן או נזק בלתי הפיך, ולא כפרט בעל זכויות ויכולת להשתתפות חברתית. רק במיעוט קטן של פסקי דין ניכרת השפעה של השיח החברתי החדש, בעיקר במקרים שבהם השופטים אזכרו את חוק שוויון זכויות או את אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות. יחד עם זאת, נמצאה מגמה מתונה של שינוי לקראת סוף התקופה – בעיקר לאחר שנת 2010 – עם עלייה בשימוש בשפה המדגישה שיקום, הכלה ושוויון.

ניתוח שיח שיפוטי

בחלק זה מציגים המחברים ניתוח איכותני של השפה השיפוטית. הם מזהים שלוש אסטרטגיות לשוניות מרכזיות:

1. דימוי של חסר ונזק – האדם עם המוגבלות מתואר כ"נפגע", "סובל" או "אובדני יכולת".

2. דימוי רפואי־טכני – שימוש בלשון חוות דעת רפואיות ובאחוזי נכות כמטבע המרכזי של הערכת נזק.

3. דימוי חברתי־ערכי – נדיר יחסית, ומופיע כאשר השופטים מתייחסים לזכות לשוויון, לשיקום ולהשתתפות.

המחברים טוענים כי דיני הנזיקין, במתכונתם הנוכחית, אינם מצליחים לשקף את המהפכה התפיסתית שחלה בתחום זכויות האנשים עם מוגבלות, אלא משמרים היררכיה בין "בריא" ל"פגום".

דיון

בדיון מבהירים המחברים כי התמונה העולה מצביעה על פער עמוק בין דיני הנזיקין המסורתיים לבין השיח החברתי־זכויותי. בעוד שחוקי הנזיקין עוסקים בפיצוי פרטני ובנזק כלכלי, שיח הזכויות שואף להעצמה קולקטיבית ולתיקון חברתי. בתי המשפט, כך נטען, מתקשים להטמיע תפיסה של נכות כתוצר של אפליה חברתית, משום שהפרדיגמה הנזיקית מבוססת על עקרונות של אחריות אישית, סיבתיות והפסד כלכלי. שינוי אמיתי, לפי המאמר, ידרוש רפורמה עמוקה בהבנת מושג ה"נזק" והמעבר מתיקון הפרט לשינוי חברתי.

השלכות על דיני הנזיקין

המאמר מצביע על השלכות רחבות הנוגעות למדיניות המשפטית בישראל. הוא טוען כי ההיצמדות למודל הרפואי מגבילה את יכולתם של בתי המשפט לשמש מנוע לשינוי חברתי. המשך ההתייחסות לנכות כאל "נזק אישי" מחזקת את ההדרה של אנשים עם מוגבלות מהמרחב הציבורי. לעומת זאת, אימוץ שיח זכויות יכול להפוך את דיני הנזיקין לכלי צדק חברתי – לא רק פיצוי אלא גם תיקון מבני. המחברים מציעים כי בעת פסיקת פיצויים, על בתי המשפט להביא בחשבון את ההקשר החברתי והמבני של הנכות ולא רק את הפגיעה הפיזית או הכלכלית.

סיכום ומסקנות

המאמר מסכם כי אף שחלו שינויים מתונים בשיח המשפטי, דיני הנזיקין בישראל נותרו בעיקרם נאמנים לתפיסה הישנה של נכות כליקוי אישי. השיח השיפוטי ממשיך להגדיר את האדם עם המוגבלות באמצעות סבל והפסד, ולא באמצעות זכויות והשתתפות. עם זאת, קיימת מגמת שינוי הדרגתית הניכרת בפסקי דין מסוימים המאמצים לשון שוויונית ומכירים בזכותו של האדם עם המוגבלות להשתתפות מלאה בחברה. המחברים קוראים לחשיבה מחודשת על תפקידם של דיני הנזיקין, מעבר ממנגנון פיצוי אינדיבידואלי למנגנון חברתי המעצב נורמות של הכלה ושוויון.

סיכום כולל

המאמר "ייצוג נכות בהתדיינות נזיקית: ניתוח אמפירי של השיח השיפוטי (1998–2018)" חושף את המתח בין תפיסת הנכות כדבר רפואי־אישי לבין תפיסתה כתוצר חברתי־תרבותי. הוא מראה כיצד המשפט הנזיקי בישראל ממשיך לייצג נכות בעיקר דרך עדשת הפגיעה האישית, אך גם מצביע על תחילתו של שינוי לכיוון גישה חברתית. בכך תורם המאמר תרומה משמעותית להבנת תפקידו של השיח השיפוטי בעיצוב עקרונות דיני הנזיקין ובבחינת יכולתם לקדם צדק חברתי ושוויון לאנשים עם מוגבלות.

חשיבות המאמר

המאמר בעל חשיבות רבה משום שהוא חושף באופן אמפירי ומעמיק את האופן שבו דיני הנזיקין בישראל משמרים או משנים את תפיסת הנכות לאורך זמן. באמצעות ניתוח שיטתי של מאות פסקי דין, הוא מצביע על הפער בין השיח הרפואי המסורתי, הרואה בנכות פגם אישי הדורש פיצוי, לבין השיח החברתי־זכויותי השואף לשוויון ולהכלה. חשיבותו נעוצה בכך שהוא מאיר את תפקידו של המשפט לא רק ככלי לפיצוי כספי, אלא כגורם מעצב של נורמות חברתיות ותפיסות ערכיות. בכך הוא תורם להבנה ביקורתית של דיני הנזיקין כתחום בעל פוטנציאל לקידום צדק חברתי, ומציע כיוון רפורמיסטי לשילוב בין אחריות משפטית לבין תפיסת זכויות האדם של אנשים עם מוגבלות בישראל. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בקורס בדיני נזיקין.