מבוא
דאונטולוגיה של סף היא העמדה הגורסת שיש מעשים שהם פסולים מבחינה מוסרית אף שהם מניבים מאזן תוצאות חיובי נטו, אך כאשר המאזן החיובי גדול דיו, ובעיקר כאשר הוא נובע מסיכול אסונות נוראים, מותר ואולי אף חובה לבצע את המעשים האסורים. כך אסור להרוג או לענות אדם חף מפשע כדי להציל שניים או שלושה, אבל כשמספר ההצלות גדול מאוד, כמו עיר שלמה המאוימת בפצצה גרעינית, האיסור נסוג מפני שיקולי התוצאות. מחזיקי העמדה טוענים שהיא אינה קורסת לתוצאתנות: התוצאות נחשבות תמיד, אך עד הסף הן נשקלות כנמוכות ממשקלם של האיסורים הדאונטולוגיים. התמונה המקובלת היא של סכר ושל מים שמצטברים מאחוריו. כל טיפה נספרת, אך אין גלישה עד שמגיעים לגובה הסכר. לשאלה מהו הסף בדיוק, מציעים מחזיקי העמדה תשובה שהיא בעיה של עמימות, בדומה לשאלה כמה אבנים יוצרות ערימה. עמדה דומה, אם כי כדילמה מוסרית ולא כהנחיה, מופיעה אצל נייגל, וגם נוזיק מודה באפשרות של סף. המטרה כאן אינה תקיפה חזיתית. מניחים תחילה שהעמדה נכונה ובוחנים את מבנה הסף לפרטיו, והמבנה מניב תוצאות תמוהות שמטילות ספק בעמדה.
מבנה הדאונטולוגיה של הסף
הצבת בעיית הצבירה ובעיית הזיהוי בצד
תחילה מוצבות בצד שתי שאלות. הראשונה היא שאלת הצבירה: האם גרוע יותר שמתים 500 מאשר שמת אחד. לפי העמדה שאין לצבור פגיעות באנשים שונים, מוות של כל אדם גרוע לו במידה זהה, ולכן אובדן N חיים אינו גרוע מאובדן שניים, ואז דאונטולוגיה של סף אינה אפשרית כלל. מרבית הפילוסופים דוחים עמדה זו, ובמאמר מניחים, בהסתייגות, שהצבירה לגיטימית. השאלה השנייה היא זיהוי הסף עצמו. מניחים לעת עתה שאפשר לקבוע את המספרים המדויקים, ושייתכנו ספים שונים בהתאם לסוג הפגיעה שנגרמת ולסוג הפגיעה שנמנעת.
איזומורפיזם בין חובות שליליות לחיוביות
הטענה היא שאם הסף מאפשר לעקוף את הזכות שלא להיהרג, קשה להבין מדוע אינו יוצר גם חובה חיובית להציל. אם מותר להרוג את X כדי להציל N, מותר גם לאיים עליו בפגיעה אם לא יציל את N, אפילו במחיר סיכון גבוה לעצמו או מוות. ואיום כזה מוצדק רק אם קיימת חובה חיובית כזו. לכן הספים לחובות שליליות (איסור הריגה, עינוי, נטילת דם ואיברים) והספים לחובות חיוביות (הצלה, מסירת איברים, הקרבת חיים) מקבילים זה לזה.
האם הסף הוא יחס?
אפשר להבין את הסף בשתי דרכים. לפי הראשונה, מעבר לסף כל חיים נוספים שבסכנה מתירים לקחת חיים נוספים: אחד כדי להציל N, שניים כדי להציל N+1, ושלושה כדי להציל N+2. לפי השנייה, הסף הוא יחס: אחד כדי להציל N, שניים כדי להציל 2N, שלושה כדי להציל 3N. דימוי הסכר נראה כמרמז על הדרך הראשונה, אך הדרך השנייה סבירה יותר משני טעמים. ראשית, היא מסבירה מדוע הסף נמוך יותר כשהזכות הנפגעת קלה יותר, כמו נטילת פינטה דם או נגיעה ללא הסכמה, ולכן הסף הוא יחס בין האינטרסים והמספרים משני הצדדים. שנית, אם הסף להריגה הוא 100, ושלושה חולים מאושפזים כל אחד יכול להציל 99 אנשים באיבריו, הרי שאסור להרוג כל אחד מהם, אך לפי הדרך הראשונה מותר להרוג את שלושתם כדי להציל 297, וזו סתירה. כמו כן, אם מעבר לסף מותר להמיר חיים בחיים, כיוון שכבר אבדו הרבה יותר מ-N חיים, אין סיבה שלא לנהוג מכאן ואילך כתוצאתנים טהורים.
יישומים
ההנחות לדוגמאות: הסף לעינוי חף מפשע כדי להציל חיים הוא 100 חיים, והסף לחובת הצלה קלה וקלת סיכון הוא 20 חיים.
הצלת פחות מ-N
במקרה אמו של המחבל, מחבל החזיק 100 בני ערובה במקומות שונים עם פצצות, והמשטרה מענה את אמו חפה מפשע. כשהמחבל מגלה מיקום של בן ערובה אחד, נותרו 99 בסיכון, ולכן יש להפסיק את העינוי. במקרה ההצלה, עשרים אנשים נאחזים בגג בית מוצף, ומציל שחובתו להצילם רואה אחד מהם קופץ לסירתו, ולכן הוא רשאי לעזוב את התשעה-עשר האחרים. המסקנה הבלתי נמנעת מבחינת הדאונטולוג היא שהחיים האחרים אינם אלא "נטל מוסרי", שתפקידם היחיד הוא ליצור חובה להציל מישהו אחר או לעקוף זכות שעומדת בדרכו. יתרה מזו, מנקודת מבטם של האם או המציל, המקרים בסף הם מקרים שבהם זכויות נעקפות ומוטלות חובות רק למען הצלת חיים אחד, וזה בדיוק מה שהעמדה אוסרת. כלומר, האיסורים שמגינים על אדם מפני חישובי תוצאות נעלמים מעל הסף, וניתן להרוג, לענות או לחייב הצלה בשל אדם אחד בלבד. אותו דבר חל כשאפשר להרוג את A ולהציל N או את B ולהציל N-1.
הגדלת הסכנה כדי להגיע ל-N
בגרסה השנייה של אמו של המחבל יש רק 99 בני ערובה, והמשטרה מפתה אדם נכה בכיסא גלגלים אל סמוך לפצצה, כך שיהיו 100 בסיכון, ואז מענה את האם. במקרה דומה של הצלה, תשעה-עשר נפגעי שיטפון מפתים חותר בסירה קטנה, מפילים את סירתו באבנים, והוא שוחה אליהם, ועכשיו יש עשרים בסכנה והמציל חייב להצילם. בשני המקרים ייתכן שרווחתם של המפותים דווקא עלתה, כי מסיכון לפציעה או טביעה הם עברו לסיכון קטן למוות לאור הוודאות בהצלתם. אך דאונטולוג ידחה ספים שנוצרו מרצון, כי אלה יוצרים תמריצים לעקיפת האיסורים. ממילא נשאלת השאלה אם זה פסול לרמות או לכפות אדם כדי להגדיל את רווחתו יחד עם אחרים, וכן אם זה פסול לעשות זאת כדי לעקוף זכויות של אחרים.
במקרה המנתח (סף להריגה: 200), יש מטופל תחת הרדמה שדמו הנדיר יציל 199 מטופלים אחרים, ומטופל נוסף שמצבו קשה אך אינו מסכן חיים. המנתח מחמיר את מצבו של האחרון עד שהוא מסכן חיים, ואז הורג את הראשון ומציל 200. זהו מקרה כללי שמראה שהסף מזמין מניפולציות לשם השגת תוצאות תוצאתניות. אם הדאונטולוג פוסל אותן, עליו להסביר מדוע: האם הן פוגעות בזכויות המפותה, אף שרווחתו גדלה, או בזכויות המוקרב, אף שהוא מוקרב למען N שאיש מהם לא סיכן את עצמו מרצון.
כמה הפרות?
אם 20 אנשים על הגג והמציל מסרב להצילם, האם הוא אשם ב-20 רציחות במחדל או באחת בלבד? אילו נותרו 19 הוא היה פטור, וכך גם אילו הציל אחד. ואם הוא מפר זכות של קורבן אחד בלבד, איזה מבין יורשי הקורבנות יכול לתבוע? באופן דומה, אם המשטרה מענה את אחיו ואחותו של המחבל, כשהסף מתיר עינוי של אחד בלבד, האם הופרו זכויות שניהם או של אחד, ושל מי? המקרים מראים שכל פעולה לא מוסרית בסף מקבילה לחלופה מותרת שבה נפגעים כמעט באותו מספר. המעשה הפסול גורם נזק רב, אך עצם הפסול שבו קטן. זאת משום שהדאונטולוגיה של הסף מתייחסת למאוימים כנטל מוסרי עד הסף, ולמי שאפשר להקריבם כמשאבים מותרים מרגע שהגיעו לסף.
הסתברויות
בדוגמאות הנזקים ודאיים, אך בחיים הם נדירים. אם הסף להריגה הוא 200 בוודאות, מה הוא כשיש רק 50% סיכוי שההריגה תציל? האם הסף עולה ל-400? והאם הוא עולה באותו יחס כשאין ודאות לגבי הסכנה? האם הסיכוי של 1% מצדיק הריגה רק כשבסכנה 20,000? ואולי כשההסתברות נמוכה דיה, לא קיים N שיצדיק את ההפרה.
מסגור בזמן של אסונות מוסריים
אם כבדו של פרד תכונות מופלאות והסף להריגה הוא 200, ובכל חודש יש 199 אנשים הזקוקים לתכונות אלה, האם מותר להרוג את פרד בשל הצלתם לאורך חודשים? האם כל גל מחלות הוא אסון מוסרי נפרד שאין לצברו, והאם הסף כבול בזמן או במרחב, ואם כן מדוע? האם מותר להרוג אדם למחקר סרטן אם יש סיכוי של 1/X להציל NX אנשים?
שרירותיות הספים הדאונטולוגיים
כאן מוותרים על ההנחה שהמספרים אינם שרירותיים. הטיעון נשען על שלוש טענות שדאונטולוג של סף עשוי לקבל: (1) קיים מספר N שבו מעשה פסול נעשה מותר; (2) אין דרך לא שרירותית לקבוע את N; (3) ההבדל בין מותר לאסור מבחינה מוסרית אינו יכול להיות שרירותי. השלוש אינן עקביות, ולכן יש לדחות אחת מהן. מאחר שהדאונטולוג חייב לקבל את (1), ו-(3) סבירה, נראה ש-(2) היא המועמדת לדחייה.
אך כל ניסיון לדחות את (2) נכשל. לא ניתן להצדיק את N בכך שמותם של עשרה גרוע ממותם של תשעה, כי יש להסביר מדוע דווקא רמה זו של נזק יוצרת סף ולא מדוע היא גדולה מרמה נמוכה יותר. גם ההפניה ל"שיקול דעת" אינה מספיקה: שיקול דעת מחייב שיהיו שיקולים שיכולים להכריע, ואמירה שיש לשקול את חומרת המעשה מול חומרת התוצאות היא הבעיה ולא הפתרון. כמו כן אין מדובר בבעיה אפיסטמית, בדומה לשאלה מתי העובר הופך לאדם, כי קשה להאמין שיש עוד משהו שנוכל ללמוד על היקף הנזק ויחסו לנזקים אחרים שיהיה רלוונטי להכרעה.
הסיבה לשרירותיות היא אי-מדידות משותפת. הדאונטולוגיה רואה בהריגת חף מפשע פסולה מטבעה, בעוד שלתוצאתן רק התוצאות חשובות. אם שני הסוגים אינם ניתנים להשוואה כך שאף אחד אינו כבד מהשני, נוצרות דילמות מוסריות ואין סף. אם שיקולי תוצאות לעולם אינם גוברים, האיסורים מוחלטים וגם אז אין סף. הדאונטולוג של הסף חייב להניח שניתן לשקול את שני הסוגים זה מול זה על סולם משותף, ואין לכך הסבר.
אפשר לטעון שיש לדחות את ההנחה שיש מספר מסוים (1) ולהסתמך על בעיית הערימה (סוריטס), כלומר שהמעשה נעשה פחות פסול בהדרגה עד שהוא מותר, ללא נקודה מסוימת. אך זה מחייב להניח דרגות של פסול, בעוד שבסף יש אי-רציפות קיצונית, ולכן הדאונטולוג יצטרך לוותר על אי-הרציפות. אפילו אם יעשה זאת, הוא לא ינצח: הטענה שהמעבר רציף אינה הופכת את קביעתו בין 56 ל-57 לפחות שרירותית, וגם לא קביעת טווח, שגם הוא שרירותי לא פחות. בניגוד למעבר מאדום לכתום, שבו יש טווח לא שרירותי של הסכמה רחבה, בנושא מוסרי אין הסכמה כזו שיכולה להכריע. גם אילו כולם הסכימו על 50 ללא סיבה, זה היה תעלומה ולא תורה מוסרית. לכן אי אפשר לדחות את קיומו של N בדרך זו, וכל N הוא שרירותי, והעמדה אינה יציבה.
דאונטולוגיה של הסף כתוצאתנות עקיפה
ייתכן שמחזיקי העמדה הם בעצם תוצאתנים גמורים שהאיסורים הדאונטולוגיים הם עבורם כללי אצבע לשם השגת הטוב בעקיפין. כללים אוסרים הריגה ועינוי עשויים להניב תוצאות טובות יותר משקילה של כל מקרה לגופו, בשל מגבלות קוגניטיביות, הטיות, קשיי תיאום ועלויות החלטה. כלל שאוסר אלא אם התוצאות קטסטרופליות, ומשאיר את המושג בלתי מוגדר, אולי עדיף על כלל מוחלט (שיקויים יתר על המידה) ועל כלל עם מספר מדויק (ששרירותיותו עלולה להוביל להחלקה במדרון חלקלק לחישובי תוצאות). בכך חוסר היכולת לציין N באופן לא שרירותי הוא יתרון ולא פגם. אך נראה שמחזיקי העמדה אינם מוכנים לאמץ זאת, כי אין סימן לכך שהם תוצאתנים ברמת האמונות העמוקות שלהם, ולכן אי אפשר לדחות את השרירותיות כפי שהיה עושה תוצאתן עקיף.
הבנת הקונפליקט בין דאונטולוגיה לתוצאתנות
לפי העמדה המוצעת כאן, הליבה של הדאונטולוגיה היא שאין להשתמש באדם כמשאב ללא הסכמתו: גופו, עבודתו וכישרונותיו אינם קיימים לטובת אחרים אלא במידה שהוא בוחר בכך בחופשיות. מחוץ לתחום ניכוס גופם, עבודתם וכישרונותיהם של אחרים, הדאונטולוגיה אינה חלה, ולכן בענייני משאבי טבע ופעילויות סותרות שיקולי תוצאות רלוונטיים לדאונטולוג בדיוק כמו לתוצאתן, ויש הסתייגות מהרחבת הדאונטולוגיה לצדק מתקן שאינו תוצאתני. אך בתחום הליבה הדאונטולוג לעולם אינו יכול להסכים שאנשים הם משאבים לטובת אחרים, ודחייה זו היא שמגדירה אותו. התוצאתן, לעומת זאת, רואה בכל אחד מאיתנו משאב לאחרים: אם גופי או עבודתי ממקסמים או משווים רווחה כוללת, אני חייב להקריבם והאחרים רשאים לקחתם.
דימוי הסכר והמים מתייחס לשתי התפיסות כמדידות זו לזו, כיוון שאפשר להשוות סכר ומים לפי גובה. אך הדאונטולוגיה והתוצאתנות אינן ניתנות להשוואה כי הן תפיסות מנוגדות מהיסוד של מהות המוסר: האחת רואה בפרט בלתי ניתן לפגיעה ומטרה בפני עצמה, והשנייה רואה אותו בדיוק להפך. הדאונטולוג של הסף מבקש מאיתנו להאמין שבהגיענו ל-N אנחנו עוברים מלהיות לא-משאבים להיות משאבים. זה בלתי סביר. ייתכנו ספים שבהם תופעות חדשות צצות, אך קשה לקבל ספים שבהם דברים הופכים להפכם.
מקור
Alexander, L. (2000). Deontology at the threshold. San Diego Law Review, 37, 893–912.