מבוא: דימויים אפוקליפטיים של פליטי אקלים
השיח הציבורי והאקדמי סביב הגירה מונעת-אקלים מלא בתיאורים דרמטיים: המוני אנשים נואשים הנוטשים את בתיהם בשל עליית מפלס הים, ישובים שנבלעים בידי מדבר זוחל, גלי פליטים הדוחקים אל שערי המדינות העשירות. תמונות כאלה מאפיינות מגוון רחב של פרסומים, החל ממסמכי מדיניות וכלה בדוחות של ארגוני סביבה ופיתוח. כותרות כמו "The Human Tide" ו-"The Human Tsunami" מדגימות נטייה ברורה לנרטיב קטסטרופלי, הצובע את ההגירה המונעת-אקלים כאיום בלתי נמנע על הסדר הגלובלי.
יש טעמים מובנים לשימוש בטון דרמטי: שינויי האקלים הצפויים הם חמורים, וגלישה לטון מרוכך עלולה להתפרש כהכחשה או אדישות. אך בה בעת, נרטיבים כאלה טומנים בחובם בעיות רציניות, הן מבחינה עובדתית-מדעית והן מבחינה נורמטיבית ופוליטית. המאמר שלפנינו מנתח מספר מסמכים מרכזיים על הגירה מונעת-אקלים ובוחן את ההשלכות של ההתכנסות לנרטיבים אפוקליפטיים, תוך הישענות על תיאוריית השיח הפוסטסטרוקטורליסטית.
מיפוי שדה השיח: ארבעה זרמים עיקריים
ניתן לזהות ארבעה זרמי שיח עיקריים בסוגיית שינויי האקלים: שיח קפיטליסטי, מדעי, הומניטרי ורדיקלי. ששה מסמכים מרכזיים נבחרו לניתוח, כדוגמאות פרדיגמטיות לזרמים אלה. דוחות ה-IPCC משנות 2001 ו-2007 מייצגים את הקול המדעי. סקירת סטרן (2007) מייצגת את הגישה הקפיטליסטית, הרואה בהתחממות הגלובלית כשל שוק הניתן לטיפול באמצעות מנגנוני שוק. דוחות של ארגוני Christian Aid ו-Environmental Justice Foundation (EJF) מייצגים את השיח ההומניטרי, המדגיש צדק אקלימי וזכויות אדם. לבסוף, הצהרת ועידת העמים בקוצ'אבמבה (2010) מייצגת את הקול הרדיקלי-דרומי, הרואה בשינויי האקלים ביטוי לכישלון מערכתי של הקפיטליזם.
המסמכים נותחו באמצעות ניתוח נרטיבי המשחזר את הרכיבים שדרכם בונים שיחים שונים את תמונת ההגירה המונעת-אקלים, ובוחן את הלוגיקות, הדימויים והמנגנונים שהם מגייסים.
הבסיס התיאורטי: שיח, נרטיב וקואליציות דיסקורסיביות
הביקורת כלפי הנרטיבים האפוקליפטיים אינה טענה לגבי הפרזה במדע. המושג "אפוקליפטי" אינו שייך לשאלה האם נרטיב מסוים מגזים בחומרת האקלים, אלא לאופן שבו הנרטיב מייחס מעמד אונטולוגי ומשמעות פוליטית לאירוע. נרטיב אפוקליפטי מציג את ההגירה כקרע דיסקרטי מן ה"נורמלי", מנותק מדפוסים קיימים של תנועת אוכלוסין, ומגייס תחושת איום קיצוני ודחיפות.
ההניתוח נסמך על תיאוריית השיח של לקלאו, הרואה בשיחים פרקטיקות מכוננות של יחסים חברתיים, ועל הניתוח הארגומנטטיבי של מארטן האיר, המדגיש כיצד שיחים מנוגדים מתכנסים לסביב "קווי עלילה" משותפים. ההתכנסות אינה מחייבת שיתוף פעולה אסטרטגי; היא נובעת מ"קרבה דיסקורסיבית", כלומר, נרטיב מסוים מהדהד עם שיחים שונים ו"נשמע נכון" לכולם. אך לקואליציה כזו עשויות להיות השלכות ממשיות על עיצוב מרחב השיח ועל הגבולות שבהם מותר לנהל שיח בנושא.
בחינת הנרטיב האפוקליפטי
ה-IPCC: מטון אקספלורטיבי לטון זהיר
בין דוחות ה-IPCC משנת 1990 לאלה משנת 2007 חל שינוי בולט בטון. הדוח הראשון השתמש בניסוחים חמורים אך היסוסיים, לדוגמה, "ייתכן שההשפעות החמורות ביותר של שינויי האקלים הן אלה הנוגעות להגירה". הדוח מ-2007, לעומת זאת, מציג את ההגירה הסביבתית בטון זהיר בהרבה ומציין שהאמדנים הכמותיים הם "בלבד השערות". המונח "פליטי אקלים" מוגדר בו כמקוצץ ובעייתי, ו-IPCC אינו מביע עמדה ברורה בוויכוח. שינוי זה משקף את העדר הסכמה בתוך הקהילה המדעית ואת המאבקים הפוליטיים סביב הגדרת התופעה.
תמונה דרמטית: הקפיטליסטי, ההומניטרי והרדיקלי
בניגוד לגישת ה-IPCC, שאר המסמכים מאמצים טון חמור ודרמטי המתאר את ההגירה המונעת-אקלים כאסון עתידי. סקירת סטרן מדרגת את ההגירה בין ההיבטים המאיימים ביותר של שינויי האקלים ומזהירה מפני "גלים גדולים ומשבשים של תנועת אוכלוסין". דוחות ה-EJF וה-Christian Aid מציגים תמונת משבר מלאה: תחושה של ספירלה כלפי מטה, בלתי נמנעת ודחופה. לפי Christian Aid, "עד 2050 יוכרחו מיליארד אנשים לנטוש את בתיהם". ארבעת המסמכים מציגים את ההגירה כבלתי נמנעת, גם אם יינקטו צעדי צמצום מיידיים.
משבר ביטחוני גלובלי: קשר ההגירה-סכסוך
אחד הרכיבים המרכזיים בנרטיבים האפוקליפטיים הוא ייצוג ההגירה כאיום ביטחוני גלובלי. המסמכים טוענים שגלי פליטי האקלים יציתו אפקטים של דומינו שיערערו אזורים שלמים ויסלימו לסכסוכים אלימים. הנחת היסוד היא מאלתוסיאנית: לחצים אקולוגיים מחמירים את תנאי חייהם של העניים, מזינים הגירה וסכסוכים שמזינים זה את זה. אלא שהעדויות האמפיריות לקשר בין שינויי אקלים לסכסוך חמושים הן דלות ושנויות במחלוקת. בסיסי הנתונים הקיימים אינם מספקים מידע מפורט על סוגי סכסוכים שונים, והנחת ה"מודל האחיד" לסכסוכים בסדרי גודל שונים היא בעייתית. רוב ההגירה הצפויה בשל שינויי האקלים תהיה פנים-מדינתית וקצרת טווח, ואין הסכמה על הדרך שבה יתפתחו האיומים על הביטחון הבין-לאומי.
מספרים גדולים, ראיות דלות
המסמכים אימצו בנחישות את האמדנים שחוזים מאות מיליוני פליטי אקלים, למרות שמדובר בנתונים שנויים במחלוקת. חלקם אפילו מודים שהנתונים "ישנים ומוערערים בהרחבה", אך עדיין בונים עליהם נרטיבים מרכזיים. הבסיס לרוב האמדנים הוא ההנחה המכנית שלחץ אקולוגי גובר מגביר הגירה, אך מחקרים אמפיריים רבים מראים שהמציאות מורכבת יותר. לחצים אקולוגיים כמו בצורת ופחות גשמים יכולים דווקא להפחית הגירה בין-לאומית בנסיבות מסוימות. בנוסף, ההשפעה בפועל של לחצים אקולוגיים תלויה ביחסים סוציו-אקונומיים, תשתיות ויכולות ממשל.
האם המספרים מדברים בעד עצמם?
המסמכים מציגים את נרטיביהם כמבוססים על עובדות ניטרליות, אך עמדה זו בעייתית. מדע האקלים אינו מספק כל נוסחה לקישור בין תנאים אקולוגיים להגירה. התגובה של אוכלוסיות ללחצים אקולוגיים תלויה במשתנים פוליטיים וחברתיים ואינה ניתנת לקביעה א פריורי. מדובר בערבוב בין "עניינים שבעובדה" ל"עניינים שבחשש", על פי ההבחנה של לאטור. ערבוב זה מביא לדטרמיניזם ולתחושת בלתי-נמנעות, שהם ליבת המיתוס האפוקליפטי ומרכיב מרכזי בפוליטיזציה של הנושא.
ניהול האפוקליפסה באמצעות הגנה על פליטי האקלים
למרות הטון האפוקליפטי, הפתרונות שמציעים המסמכים הם בעיקרם כלים משפטיים מתונים ואינקרמנטליים: יצירת קטגוריה משפטית חדשה ל"פליטי אקלים", הרחבת משטר הפליטים הקיים, ושיפור מנגנוני קליטה. כלים אלה ממקמים את ניהול ההגירה בידי גופי ממשל בין-לאומיים ומתמקדים בפרטים כקורבנות מסכנים שיש להגן עליהם. גם הצגת "פליטי האקלים" כקטגוריה "טבעית" ומוחלטת שנויה במחלוקת עמוקה בתוך שדה המחקר.
האפוקליפסה ואי-שביעות רצונה: השלכות ההתכנסות
הסיכון לקסנופוביה ומדיניות אוטוריטרית
ביקורת מוכרת על נרטיבים המגייסים פחד היא שהם יכולים לסלול את הדרך לצעדים יוצאי דופן. כאשר נרטיבים סביבתיים מגדירים הגירה כאיום, הם עלולים למצוא "שותפי מיטה בלתי צפויים" בעמדות שמרניות הקוראות לגישה מגבילה כלפי מהגרים. ניסוחים של "גלי" פליטי אקלים ה"דוחקים" לשערי מדינות מפותחות מזין פתולוגיזציה של ההגירה ועשויים לחזק נטיות שמרניות. הצגת ההגירה כזרימת המונים בלתי נשלטת מייצרת תפיסה שהכלים הפוליטיים המסורתיים אינם מסוגלים לנהל אותה, מה שעלול להצדיק הכנסת כוחות צבאיים לשליטה בה.
רה-נורמליזציה של הבלתי אפשרי
הנחת היסוד הנפוצה היא שפחד יניע לפעולה. אך ישנה אפשרות אחרת: עניין יכול להפוך ל"עסקים כרגיל" אפילו אם הוא מתואר באמצעות דימויים אפוקליפטיים. חשיפה יתרה לדימויים מפחידים עשויה להוביל לדחייה, לשיתוק, לאדישות או לספקנות. הדוגמה של מדיניות הפחמן: חברות תעופה הציעו פיצויי פחמן בעוד שהן ממשיכות לפעול כרגיל, ופוליטיקאים ימניים הצטרפו לקריאות לפעולה דחופה מבלי שהדבר הוביל לצעדים רדיקליים. כך, הנרטיב האפוקליפטי על הגירה עשוי לספק לגיטימציה לאופציות פוליטיות שמנהלות את שינויי האקלים מבלי לפגוע ביחסים החברתיים, הכלכליים והאקולוגיים שיצרו אותם מלכתחילה.
פחד מפוליטיקה או פוליטיקה של פחד
מעבר לסיכון הרה-נורמליזציה, לנרטיבים האפוקליפטיים פוטנציאל דה-פוליטיזציה גבוה. דה-פוליטיזציה מתייחסת לתהליכים שבהם ה"פוליטי" מתרוקן מתוכנו. ה"פוליטי" הוא אותם רגעים שבהם חלוקות הממשות הקיימות מוערערות ומשוחזרות דרך מאבק. דה-פוליטיזציה היא, באופן פרדוקסלי, תהליך פוליטי ביותר, שכן ריקון ה"פוליטי" מוביל לאישרור של היחסים הדומיננטיים הקיימים.
הנרטיבים שנבחנו כאן מציגים אנלוגיות ברורות עם הפוסט-פוליטיזציה של הפוליטיקה הסביבתית: הם מושתתים על דימויים אפוקליפטיים של משבר הממשמש ובא, ובה בעת מלווים בהתמקדות בכלי ממשל קונצנזואליים שאינם מאתגרים את היחסים המהותיים המעצבים את המצב הקיים. הנרטיב הופך את ה-הגירה לעובדת-מציאות שיש לנהל אותה בכלי ממשל, ולא לנושא שדורש עיצוב מחדש של היחסים החברתיים שעומדים בשורש הבעיה.
אנשים: שחקנים מהפכניים, קורבנות או איומים?
הפוטנציאל הדה-פוליטי מתבטא גם בסובייקטיביות המיוחסת לאנשים הנוגעים בדבר. הנרטיבים האפוקליפטיים מדה-פוליטיזים את הנוגעים בדבר דרך שני תהליכים מקבילים: ויקטימיזציה ודה-אינדיבידואליזציה. מחד, "הקורבן הפגיע" עומד במרכז הנרטיב, דה-קונטקסטואליזציה היחסים הסוציו-אקולוגיים שמייצרים את הפגיעות. מאידך, הפגיעים "נבלעים" בתוך תמונות של המוני מהגרים, ואינדיווידואליותם ויכולת הפעולה שלהם נמחות.
שילוב הויקטימיזציה עם דה-אינדיבידואליזציה מחזק דמיון פוסט-קולוניאליסטי: ה"אחר" השותק, חסר יכולת הפעולה ומונע ייאוש, הופך בקלות ל"אחר" הפרא הבלתי נשלט המאיים "עלינו". כך, פליטי האקלים הופכים לנושא קורבן ולא לסובייקט פוליטי, בין אם מדובר בשיח שמרני שרואה בהם איום ובין אם בשיח הומניטרי שרואה בהם אנשים הזקוקים להגנה. אפילו הצהרת ועידת העמים הרדיקלית מתבטאת בשפה של "הצעת חיים הגונים" למהגרים, ולא של מאבק בשם סובייקטים פוליטיים פעילים.
מסקנות
אין לטעון שהשדה הדיסקורסיבי של ההגירה המונעת-אקלים נשלט לחלוטין בידי הנרטיבים האפוקליפטיים, ואין לטעון שנרטיבים אלה הם ללא עוררין. עם זאת, הקואליציה הדיסקורסיבית שנסרקת כאן טומנת פוטנציאל דה-פוליטי גבוה אם תצבור תנופה. בשילוב בין רטוריקת משבר, ערבוב של עובדות ועניינים שבחשש, ומחיקת כל סובייקט נאבק, קואליציה זו מעדיפה מבנה של הפוסט-פוליטי: הפוליטיקה כהגדרה פתוחה ועימותית של חלופות עשויה להיות מוחלפת על ידי ממשל, תוך השארת חלוקות הכוח הקיימות ללא שינוי.
דרמטיזציה של נושא אינה מבעירה אוטומטית מאבק נגדו. אם ההגירה המונעת-אקלים תהפוך לעובדה מנורמלת, צעדים יוצאי דופן, או חוסר פעולה יוצא דופן, יכולים להפוך לנורמליים לפחות עבור אלה שאינם חווים אותם ישירות. הנתון הטרגי שלפיו למעלה מ-1,500 מהגרים טבעו בים התיכון בשנת 2011 בלבד, ושהשיח האירופי ההגמוני מגדיר זאת כ"תקרית בלתי נמנעת" שיש להתמודד עמה בצמצום הגירה, הוא אחד הביטויים הקשים ביותר לנורמליזציה של המבלתי-אפשרי. זה מלמד שאפילו תמונות אפוקליפטיות של אסון הממשי אינן מספיקות כדי להניע פעולה למניעתו. לפיכך, ספק גדול אם דרמטיזציה של ההגירה המונעת-אקלים דרך דמויות של "פליטי אקלים" נואשים תצליח להגן עליהם מסבל.
מקור
Bettini, G. (2013). Climate barbarians at the gate? A critique of apocalyptic narratives on 'climate refugees'. Geoforum, 45, 63–72.