מידע וזירה: הפונקציה הכפולה של כלי התקשורת החדשותיים עבור האליטות הפוליטיות

רקע תיאורטי: מדיה ופוליטיקה מנקודת המבט של השחקן הפוליטי

המחקר האקדמי על השפעת התקשורת על דעת הקהל ענף ומגוון, אולם בחינת הקשר בין התקשורת לעילית הפוליטית זכתה לתשומת לב מועטה יותר. מחקרים קלאסיים בתחום עסקו בעיקר בייצור החדשות, כלומר בהשפעת הפוליטיקה על התקשורת, ופחות בעיצוב המדיניות, כלומר בהשפעת התקשורת על הפוליטיקה. בעשורים האחרונים גדל העניין בתוצאות הפוליטיות של התערבות התקשורת במרחב הפוליטי. ספרות המדיאטיזציה, למשל, בוחנת כיצד הפוליטיקה מסתגלת לכללי ה"לוגיקה התקשורתית", ומחקרים אמפיריים הראו שפוליטיקאים תופסים את התקשורת כבעלת כוח רב בקביעת סדר היום ובשליטה בקריירה הפוליטית.

בניגוד לגישה שרואה בתקשורת "פולשת זרה" לתחום הפוליטי, מגמה חדשה בספרות מציבה את השחקן הפוליטי במרכז הניתוח. גישות כמו מודל ה-PMP של וולספלד, "מחזור הספין" של סלרס, ומודל ה"הפעלה המדורגת" של אנטמן, כולן מתחילות ומסיימות בפעולות ובמטרות של השחקנים הפוליטיים, ורואות בהשפעת התקשורת כוח הפועל דרך שחקנים אלו. ספרות המדיאטיזציה עצמה חווה מעבר מגישה "ממוקדת-מדיה" לגישה "ממוקדת-שחקן", לפיה פוליטיקאים בוחרים באופן סלקטיבי להסתגל ללוגיקה התקשורתית כאשר הדבר משרת את מטרותיהם הפוליטיות.

על אף ההתקדמות, גישת השחקן הפוליטי עדיין חסרה מסגרת תיאורטית שיטתית המשלבת ומשווה בין הפונקציות השונות שממלאת התקשורת עבור העילית הפוליטית. לכן, המטרה כאן היא להציע מסגרת פונקציונלית כזו. גישה פונקציונלית לתקשורת אינה חדשה: הרולד לאסוול עסק בפונקציות שהתקשורת ממלאת עבור החברה, ומחקרי "שימושים וסיפוקים" בחנו את הפונקציות שהתקשורת ממלאת עבור האזרח הרגיל. היישום של גישה פונקציונלית לעילית הפוליטית מאפשר להסיט את השאלה מ"מה עושה התקשורת לפוליטיקאים" ל"מה הפוליטיקאים עושים עם התקשורת".

שתי הפונקציות המרכזיות של התקשורת עבור העילית הפוליטית

התקשורת ממלאת עבור הפוליטיקאים שתי פונקציות מרכזיות: מקור מידע וזירת פעולה. כל אחת מהפונקציות כוללת שתי תת-פונקציות.

פונקציית המידע

התקשורת מספקת לפוליטיקאים, בדומה לכל אזרח, מידע על העולם, כולל על בעיות חברתיות, דעת הקהל ופעולות של שחקנים פוליטיים אחרים. קיימות לפחות שלוש קטגוריות של מידע שהתקשורת מספקת לפוליטיקאים.

ראשית, התקשורת מציעה מידע תמציתי וממוקד על בעיות חברתיות. התקשורת משמשת ככלי גילוי שוטף הסורק פגמים בתחומי מדיניות שונים. מידע חדשותי, ובפרט תחקירים, עשוי לעורר פעולה פוליטית. שנית, מהתקשורת לומדים פוליטיקאים על דעת הקהל, הן ישירות, כאשר הכיסוי כולל עדויות לדעות הציבור, והן בעקיפין, כאשר הפוליטיקאים רואים בחדשות שיקוף של סדרי העדיפויות של הבוחרים. שלישית, ניתן ללמוד מהתקשורת על סדר היום, העמדות והפעולות של פוליטיקאים אחרים, שכן תהליכי קבלת החלטות מתנהלים לעתים קרובות מאחורי דלתות סגורות.

תת-הפונקציה הראשונה היא פסיבית ומהותית: הפוליטיקאים פשוט לומדים מהמידע שהתקשורת מספקת. תת-הפונקציה השנייה היא פעילה: הפוליטיקאים משתמשים במידע התקשורתי ככלי אסטרטגי. כאשר אירוע או פעולה של שחקן פוליטי מקבלים כיסוי תקשורתי, נוצר "חומר גלם" שפוליטיקאים אחרים יכולים לנצל לצורכיהם, בין אם בציטוט כיסוי תקשורתי בדיון בפרלמנט, ניצול מומנטום תקשורתי לקידום נושאים מועדפים, או שימוש בסיקור נרחב של אסון לדחיפת תוכניות מדיניות.

הראיות האמפיריות למעורבותם של פוליטיקאים עם המידע התקשורתי ניכרות: מחקרים רבים בתחום "קביעת סדר היום הפוליטי" הראו שכיסוי תקשורתי של נושא מוביל לדיון פוליטי גובר בנושא. יחד עם זאת, הפוליטיקאים אינם צרכני חדשות נאיביים. הם שחקנים רציונליים המשתמשים אסטרטגית במידע. לדוגמה, מפלגות אופוזיציה נוטות יותר לנצל את "חלון ההזדמנויות" שיוצר הכיסוי התקשורתי מאשר מפלגות הקואליציה, שכן ידיעות שליליות ועימותיות משרתות טוב יותר את מטרתן של מפלגות האופוזיציה. כמו כן, פוליטיקאים נוטים להגיב לכיסוי תקשורתי בעיקר כאשר הנושא המכוסה תואם את סדר היום שלהם ממילא. גם המסגור התקשורתי משפיע: ידיעות הכוללות מסגרת של "ייחוס אחריות" על מצב בלתי רצוי מעוררות פעילות אופוזיציונלית גבוהה במיוחד.

פונקציית הזירה

מעבר לצריכת מידע, פוליטיקאים זקוקים לתקשורת כזירה שבה הם פועלים מול הציבור. הזירה התקשורתית דומה לזירות פוליטיות אחרות כמו הפרלמנט: שחקנים מתחרים מנסים להשיג יתרון, קיימים כללי התנהגות ייחודיים, ויש מנגנוני הכללה ואי-הכללה. הדבר המייחד את הזירה התקשורתית הוא שהיא מקיימת אינטראקציה עם הזירות האחרות ומשפיעה עליהן.

תת-הפונקציה הראשונה של הזירה היא קידום עצמי: הפוליטיקאים שואפים להיכנס לחדשות על מנת להיות ידועים לציבור. נוכחות תקשורתית קשורה לסיכויי בחירה, מיקום ברשימות מפלגתיות, גיוס תרומות, וחיזוק העמדה בתהליכי קבלת החלטות. גישה לתקשורת אינה שוויונית: היא מוטה לטובת בעלי כוח פורמלי כגון ראשי ממשלה ומנהיגי מפלגות. גם הבדלי מעמד קטנים, כמו כהונה כיו"ר ועדה, מנבאים בצורה מובהקת את החשיפה התקשורתית. מאפיינים לא-מוסדיים כמו כישורי תקשורת ואטרקטיביות פיזית גם הם קשורים לכיסוי תקשורתי.

תת-הפונקציה השנייה היא קידום נושאים ומסגורם: פוליטיקאים לא רק שואפים להיות נוכחים בחדשות אלא גם לכך שהמסר שלהם יופץ. מדובר ב"תחרות מסגור" בין שחקנים פוליטיים על הגדרת המציאות. הדוגמה הבולטת היא ניצול ממשל בוש לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001, כאשר מסגרת "המלחמה בטרור" שנוסחה בבית הלבן הפכה לשלטת בתקשורת. עם זאת, ברוב המדינות הדמוקרטיות, ובמיוחד במערכות רב-מפלגתיות אירופאיות, הודעות ממשלתיות מאותגרות לעתים קרובות על ידי שחקנים מרובים, ותחרויות מסגור הן הנורמה. פוליטיקאים חלשים מבחינה מוסדית זקוקים יותר לגישה לזירה התקשורתית, אך הדבר קשה עבורם יותר, שכן התקשורת נוטה לתת בימה לשחקנים חזקים.

השוואה בין פוליטיקאים שונים: מיקרו, מזו ומאקרו

שתי הפונקציות אינן מחלקות יתרונות ברשת שוויונית. ניתן לנתח את ההבדלים בשלושה רמות:

ברמת המיקרו, פוליטיקאים בעלי מעמד פורמלי גבוה נהנים מיתרון ברור בזירה התקשורתית: הם מקבלים יותר גישה ויותר מקום לקידום עצמם ולקידום נושאיהם. מנגד, פוליטיקאים גנרליסטים ופוליטיקאים העוסקים בלוחמה פוליטית-מפלגתית נהנים יותר מהפונקציה המידעית של התקשורת, שכן תפריט החדשות השלילי והעימותי מספק להם חומר גלם רב לפעולה.

ברמת המזו, ציר הממשלה-אופוזיציה קובע. שחקני הממשלה נהנים מיתרון מובנה בזירה התקשורתית, בעוד שחקני האופוזיציה מרוויחים יותר מהפונקציה המידעית. כיסוי תקשורתי, ובמיוחד ידיעות שליליות המציבות את הממשלה באור שלילי, הוא כלי יעיל בידי האופוזיציה לתקיפת המדיניות הממשלתית ולייחוס אחריות.

ברמת המאקרו, מאפיינים של המערכת הפוליטית ושל מערכת התקשורת משפיעים על הדינמיקה. במערכות פוליטיות מפוצלות, בהן הכוח מחולק בין שחקנים רבים, התחרות על הגישה לתקשורת עזה יותר. ובמערכות תקשורת בעלות פוליריזציה פוליטית גבוהה, פוליטיקאים נוטים להשתמש בעיקר במדיה הקרובה לעמדותיהם האידאולוגיות. עם זאת, המחקר האמפירי על השפעת מאפייני המערכת על שתי הפונקציות הוא עדיין דל.

שילוב בין שתי הפונקציות

מעבר להפרדה האנליטית בין שתי הפונקציות, ניתן לשאול גם כיצד הן מקיימות אינטראקציה. למשל, עד כמה תגובה פוליטית למידע תקשורתי מגדילה את הגישה לזירה התקשורתית?

בדרך כלל, גישה לתקשורת ניתנת לחיזוי ובשליטת קבוצה קטנה של פוליטיקאים עילאיים. הפוליטיקאים החזקים יוזמים ידיעות, בעוד פוליטיקאים "רגילים" נאלצים להגיב למה שכבר בחדשות כדי לזכות בגישה לזירה. עם זאת, כאשר עלייה חדה בבולטות נושא מסוים מתרחשת, בפרט בעת "סופות תקשורתיות", קריטריוני הבחירה התקשורתיים משתנים זמנית ופוליטיקאים שוליים יכולים לזכות בגישה קלה יותר. כישורי תקשורת כריזמטיים חשובים בגלים "פתוחים", בעוד מומחיות בנושא חשובה בגלים "מוגבלים".

מסקנות

ספרות המדיה והפוליטיקה צמחה רבות, אך חסרה בה גישה שיטתית לשאלה מדוע וכיצד פוליטיקאים משתמשים בתקשורת. גישה פונקציונלית ממוקדת-שחקן מאפשרת להתמקד במאבק על הכוח בין פוליטיקאים שונים. לתקשורת שתי פונקציות ליבה עבור פוליטיקאים: מקור מידע (פסיבי ופעיל) וזירה (קידום עצמי וקידום נושאים). רוב הספרות על מדיה ופוליטיקה עוסקת, במפורש או במרומז, באחת מהפונקציות הללו.

תרומתה של גישה פונקציונלית היא כפולה. ראשית, היא מאפשרת סיווג ברור של המחקר הקיים ואיתור פערים: המחקר על הפונקציה המידעית הטהורה לקוי במיוחד, שכן הלמידה היא תהליך קוגניטיבי שקשה לחקור אצל עילית פוליטית. שנית, היא מאפשרת מחקר השוואתי מקיף בין סוגי פוליטיקאים ובין מערכות פוליטיות ותקשורתיות שונות.

חשוב לציין שהגישה הפונקציונלית אינה מציגה את התקשורת כשחקן פסיבי. להפך, התקשורת היא שוער פעיל הפועל לפי כללים מוסדיים ברורים, ופוליטיקאים יכולים לנצל את ההטיות המערכתיות הללו לטובתם, אך לא "לנצח" את הזירה עצמה. הגישה הפונקציונלית ניתנת ליישום גם על שחקנים שאינם פוליטיקאים נבחרים, כמו מנהיגי תנועות חברתיות, לוביסטים, ופקידי ממשל, אם כי ייתכן שאצלם שתי הפונקציות אינן מאוזנות באותה מידה. מה שמייחד את הפוליטיקאי הנבחר הוא שהוא זקוק לתקשורת גם כמקור מידע וגם כזירה בעת ובעונה אחת.

מקור

Van Aelst, P., & Walgrave, S. (2016). Information and arena: The dual function of the news media for political elites. Journal of Communication, 66(3), 496–518.