עושר העמים נקרא כמעט תמיד כטקסט של רעיונות, ולעיתים רחוקות כטקסט של ראיות. זו קריאה חסרה, מפני שהחיבור שאדם סמית פרסם ב-9 במרס 1776 הוא בראש ובראשונה עבודה אמפירית, ועבודתה נעשתה לאורך כתריסר שנים. רשומה זו עוסקת בשאלה מאיזה חומר בנוי הטיעון שבו, ומה אפשר ללמוד ממנו על מלאכת המחקר בתחום שטרם היו לו כלים מוסדרים.
הרקע הביוגרפי קצר. סמית, בן 1723 מקירקלדי שבסקוטלנד, לימד פילוסופיה של המוסר בגלזגו, פרסם ב-1759 את תורת הרגשות המוסריים, והחל לכתוב את חיבורו הכלכלי בעת שליווה את הדוכס מבאקלו במסע באירופה. במכתב לדיוויד יום מטולוז, מ-5 ביולי 1764, הוא מציין שהחל בכתיבה כדי להעביר את הזמן. על קווי החיים המלאים ראו את הרשומה על אדם סמית.
מהיכן נלקחו הראיות
ארבעה סוגי חומר נושאים את הטיעון בחיבור, והם שונים זה מזה באופיים.
תצפית ישירה בייצור. הפרק הראשון של הספר הראשון נפתח בתיאור של מפעל סיכות, ובו פירוט החלוקה של מהלך הייצור לעשרות פעולות נפרדות. הדוגמה מוכרת, אך מה שחשוב בה מבחינה מתודולוגית הוא שהיא תצפית, ולא הנחה. הטענה על מקור הפריון נגזרת ממנה ולא להפך.
סדרות מחירים ארוכות טווח. החיבור כולל עשר טבלאות, ובהן נתונים על מחירים ועל שכר לאורך תקופות ארוכות. השימוש בסדרות כאלה לצורך בחינת טענה על ערך ועל שכר הוא אחד הדברים שהופכים את החיבור למקור ולא רק להגות.
חקיקה ומסמכי מדיניות. הספר הרביעי בנוי על קריאה בחוקי מכס, בפרמיות ייצוא, בזיכיונות בלעדיים ובהסכמי סחר. סמית אינו מתווכח עם המרקנטיליזם כעם עמדה מופשטת אלא עם סעיפי חוק שהיו בתוקף בזמנו, ועם האינטרסים של מי שניסח אותם.
היסטוריה השוואתית. הספר השלישי עוסק בהתפתחות העושר בארצות שונות ובמסלולים שונים של יחסי עיר וכפר. זה מהלך של השוואה בין מקרים לאורך זמן, ולא דיון עקרוני.
מה הצירוף הזה מאפשר, ומה הוא מגלה על החיבור
הצירוף של ארבעת סוגי החומר הוא מה שמסביר תכונה שמפתיעה קוראים: כמה מעט החיבור דומה לסיסמאות שנקשרו בו. הביטוי "היד הנעלמה" מופיע בו פעם אחת בלבד, בפרק השני של הספר הרביעי, בתוך דיון על הגבלות ייבוא. לעומת זאת החיבור מלא בהתקפות על מונופולים ועל חקיקה שנכתבה לטובת סוחרים, ויש בו קביעה מפורשת שחברה שרוב חבריה עניים ואומללים אינה יכולה להיחשב משגשגת.
הפער הזה אינו מקרי. טיעון שנבנה מתוך חוקים ומתוך נתונים נוטה לייצר מסקנות מסויגות ומקומיות, ואלה אינן מתמצות בסיסמה. מי שקורא את החיבור כאוסף של עקרונות מקבל טקסט אחר מזה שכתוב בו.
חלוקת החומר בין חמשת הספרים
סוג הראיות אינו מתפרש באופן אחיד על פני החיבור, ואפשר לראות בו חלוקת עבודה בין הספרים.
הספרים א ו-ב נושאים את התורה הכלכלית, ובהם מרוכז עיקר החומר הכמותי: המחירים, השכר, הרווח והרנטה, וההסבר על טבעו של ההון ועל הצטברותו. הספר ג הוא החלק ההשוואתי וההיסטורי. הספר ד הוא החלק שבו נבחנת התורה מול מדיניות בפועל, והוא בנוי על מסמכי חקיקה ועל מקרים מן המערכת הקולוניאלית. הספר ה עובר אל צד ההוצאה של המדינה: הגנה, מערכת משפט, עבודות ציבוריות וחינוך, מסים וחוב לאומי.
החלוקה הזאת היא גם מה שמסביר למה קריאה בשניים מתוך חמישה אינה מאפשרת לשחזר את הטיעון. השלב שבו טענה נבחנת מול מציאות מוסדית נמצא כולו בשני הספרים האחרונים, ובלעדיו נותרת בידי הקורא התורה בלי שלב התיקוף שלה.
בעיית הנגישות של המקור
עד השנה הנוכחית הקריאה הזאת לא הייתה אפשרית בעברית אלא בחלקה. התרגום העברי שהיה זמין, של מוסד ביאליק בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה, בתרגומם של יריב עיטם ושמשון ענבל ועם מבוא מאת חיים ברקאי, מכיל את הספרים א-ג בלבד, 384 עמודים. כלומר שני ספרי התורה הכלכלית וספר ההיסטוריה ההשוואתית היו בעברית, והספר הרביעי, שבו מרוכזת קריאת המדיניות והחקיקה, והספר החמישי, שעוסק בהוצאות המדינה, במסים, בחינוך הציבורי ובחוב הלאומי, לא תורגמו.
לאחרונה ראה אור תרגום עברי מלא של עושר העמים, ובו כל חמשת הספרים, 33 הפרקים ו-627 העמודים. התרגום נעשה בידי Textify והעריכה המדעית בידי Researches. מבחינת עבודה אקדמית, המשמעות אינה רק הוספת טקסט אלא אפשרות לבחון את מבנה הטיעון כולו, כולל החלק שבו הוא נבדק מול חוקים ומול נתונים.
לקריאה בנושאים קרובים
רשומות נוספות על ההקשר של החיבור: מה זה מרקנטיליזם, שהוא היריב שהספר הרביעי מתווכח איתו, ומה זה לסה פר, מונח שסמית עצמו לא השתמש בו. מאמרים אקדמיים בתחום מרוכזים בקטגוריה מאמרים מובילים בכלכלה.