ארבעת החלקים הראשונים של "אמיל, או על החינוך" מתארים כיצד לגדל ילד שיגיע לשיפוט עצמאי משלו. רוסו מתעקש שם שאסור להנחיל לילד דעות מוכנות, שאסור ללמד אותו לציית מתוך הרגל, ושכל המטרה היא אדם שחושב בעצמו. בחלק החמישי מופיעה סופי, בת זוגו לעתיד של אמיל, והכללים משתנים.
הפער הזה הוא הסיבה שהחיבור משנת 1762 עדיין מופיע בקורסים במגדר, בחינוך ובפילוסופיה פוליטית, ולא רק כפריט היסטורי.
מה כתוב בחלק החמישי
רוסו פותח את הדיון בסופי בהנחה שהאישה והגבר שווים כבני אדם אך שונים בתפקידם, ומכאן הוא גוזר חינוך שונה. חינוכה של סופי מוגדר ביחס לאמיל: היא מחונכת לנעימות, לצניעות, לניהול הבית ולהסתגלות לדעתם של אחרים. התבונה שהיא אמורה לפתח היא מעשית, לא עיונית.
במילים אחרות, מה שהוא אוסר באיסור מוחלט בחינוכו של אמיל, כלומר עיצוב האדם לפי ציפיות הזולת, הוא בדיוק מה שהוא מתכנן עבור סופי. התלמיד הגברי מחונך להיות חופשי מן הדעות הקדומות של החברה, והתלמידה מחונכת להתאים את עצמה אליהן.
הביקורת הראשונה, והמפורסמת
ההתנגדות החלה כבר בימיו, אך הניסוח שנשאר הוא של מרי וולסטונקרפט ב"הגנה על זכויות האישה" משנת 1792. היא הקדישה לרוסו חלק ניכר מן החיבור, ולא כאויב אלא כיריב ראוי שהיא מעריכה את שאר טיעוניו.
הטיעון המרכזי שלה הפוך לשלו בדיוק באותה נקודה: לדבריה, התכונות שרוסו מתאר כטבע האישה אינן טבע אלא תוצר של החינוך שניתן לה. אם מגדלים נערה להיות מקסימה ותלויה, אין להתפלא שהיא יוצאת מקסימה ותלויה, ואי אפשר ללמוד מכך דבר על יכולתה. היא גם טענה שהמידה הטובה אינה יכולה להיות שונה לפי מין, שאם התבונה היא מה שמבדיל את האדם, אין היגיון בלפתח אותה אצל מחצית מבני המין בלבד.
הוויכוח הזה אינו מקרי. וולסטונקרפט יכלה לנהל אותו דווקא משום שקיבלה את המסגרת של רוסו, ולכן הביקורת שלה פועלת מבפנים: היא משתמשת בעקרונות של ארבעת החלקים הראשונים כדי לפרק את החמישי.
הקריאות המורכבות יותר
בדיון האקדמי בן זמננו אין הסכמה שסופי היא פשוט דמות כנועה. יש הקוראים בה דמות בעלת שיפוט ובעלת בחירה, שמפעילה השפעה ממשית, ומצביעים על כך שרוסו מייחס לה כוח שאינו מוזכר בתיאור הרשמי של תפקידה.
מעניין לא פחות הוא ההמשך שרוסו התחיל ולא סיים, "אמיל וסופי, או הבודדים". שם הנישואים המושלמים שתוכננו לאורך חמישה חלקים מתפרקים, וסופי בוגדת. אפשר לקרוא בזה הודאה עקיפה של המחבר שהשיטה שלו אינה עומדת במבחן החיים, ואפשר לקרוא בזה את ההפך. הטקסט הזה מתורגם לעברית במהדורת מאגנס, כנספח.
מה שהביקורת המאוחרת הוסיפה
וולסטונקרפט לא הייתה הראשונה. שנתיים לפניה פרסמה קתרין מקולי את "מכתבים על חינוך", ובהם טענה כבר שההבדלים בין המינים בחינוך נובעים מן החינוך עצמו ולא מן הטבע. ההשפעה של החיבור הזה על וולסטונקרפט מתועדת, והיא עצמה כתבה עליו.
במחצית השנייה של המאה העשרים נכנס הוויכוח לתוך המחקר של הפילוסופיה הפוליטית. הקריאה המשפיעה ביותר שם היא של סוזן מולר אוקין, שהראתה שההגדרה של האישה אצל רוסו היא פונקציונלית מיסודה: היא נגזרת מן התפקיד שהיא ממלאת עבור הגבר ועבור המשפחה, ולא מתיאור עצמאי של מהותה. אוקין הצביעה על כך שזו אינה חריגה מקרית אצל רוסו אלא דפוס שחוזר במסורת שלמה של הגות פוליטית, ומאז הדיון באמיל כמעט תמיד נפתח מן הנקודה הזאת.
למה זה עדיין נושא לעבודה
שלוש זוויות שמחזיקות עבודה אקדמית, וכולן נשענות על הטקסט עצמו ולא על סיכומים:
הראשונה היא העקביות הפנימית: האם החלק החמישי סותר את הארבעה שקדמו לו, או שיש אצל רוסו הנחה אנתרופולוגית שמיישבת ביניהם. זו שאלה פרשנית שאפשר לטעון בה לשני הכיוונים.
השנייה היא ההיסטוריה של הקליטה: כיצד נקרא החלק הזה בדורות שונים, ומה אומר הפער בין הקריאה של וולסטונקרפט ובין קריאות מאוחרות יותר על התקופות עצמן.
השלישית היא ההשפעה המעשית. רוסו עמד מאחורי החשיבה החינוכית שהולידה את בית הספר המודרני ואת גן הילדים, ושווה לבדוק מה קרה לחלק החמישי כשהרעיונות האלה יושמו בפועל. בהקשר הזה אפשר להיעזר גם במחקר עכשווי, למשל בפערים מגדריים בתשואות החינוך או בחינוך לערכים.
מאיפה קוראים
אי אפשר לכתוב על החלק החמישי מתוך תקציר, מפני שכמעט כל הוויכוח הוא על הניסוח. המהדורה המדעית בעברית היא של הוצאת מאגנס משנת 2009, והיא זו שאליה מפנים רוב הסילבוסים.
בנוסף יצא החודש תרגום עברי חדש מצרפתית של החיבור במלואו, כולל הספר החמישי, 413 עמודים, ב-39 ₪ כקובץ PDF או EPUB, עם טעימה חופשית להורדה. אם אתם מצטטים בעבודה, הפנו תמיד למהדורה שבה קראתם בפועל.
