מבוא: הבעיה עם הכתיבה האקדמית
טקסטים אקדמיים הם ניסיונות של בני אדם להעביר את רעיונותיהם לאחרים בצורה ברורה. אולם רבים מדי מן הכותבים האקדמיים נכשלים בכך, שכן הם אינם כותבים כבני אדם רגילים, אלא כמקצוענים חסרי גוף ונפש. הקוראים, אפילו עמיתים אקדמיים, מתקשים לרוב להבין מה הכותבים מנסים לומר. התוצאה היא שהכתיבה האקדמית אינה משפיעה כפי שיכולה הייתה להשפיע, לא על חוגים מקצועיים ולא על הציבור הרחב. הפתרון המוצע הוא לעבור לכתיבה "פוסט-אקדמית", שהיא גם אקדמית מבחינת התכנים וגם נגישה לקהל רחב יותר. כתיבה פוסט-אקדמית היא, בפשטות, כתיבה אנושית לקוראים אנושיים, שמטרתה לשפר את חיי האדם.
הכתיבה האקדמית וכשלים מרכזיים שלה
הכתיבה האקדמית מלאה תלונות וביקורות. כותבים אקדמיים שואפים לאצילות סגנונית אך לרוב מגיעים לנוסח מנופח ויומרני. הכתיבה נתפסת כלעתים ככלי לשמירת עליונות מעמד אינטלקטואלי, כצמצום של חשיבה יצירתית, וכבגידה ברוח החיבורית הפתוחה שהציע מונטיין. יתרה מכך, כתיבה אקדמית רבה מדי הופכת ל"נקודת מבט שאינה של אף אחד", כלומר, לטקסטים שהמחבר נעלם מהם. כאשר כותבים אקדמיים מטענים את שיטתם בשם האובייקטיביות, הם מכחישים את האופי הרב-ממדי, הלא-ודאי, של כל טקסט.
מיכאל בילג עוסק בטענה שסוציולוגים ואנשי מדע חברתי מיומנים כותבים פרוזה גרועה דווקא בשל לימודיהם הממושכים, ואילו הלן סוורד תוקפת את הפרוזה האישית הבלתי-חדירה שהפכה לשפת השיח הדומיננטית בכתיבה אקדמית ובמחקר בחינוך. לטענתה, קוראים, ובייחוד סטודנטים, מעדיפים סיפורים, רעיונות ופתרונות על פני ז'רגון ומראי מקום ארוכים. לכן היא קוראת לעורכים, לסוקרים ולמנחי עבודות דוקטורט לברך על כתיבה בעלת חיוניות, תשוקה, הומור וסגנון.
דוגמה מוכרת לכתיבה אקדמית ירודה היא משפט שקיבל פרס "כתיבה גרועה" מאת ג'ודית באטלר, שכלל 94 מילה, הציף את הקורא בהפשטות ובמושגי-על כמו "הגמוניה", "אלתוסריאנות" ו"ארטיקולציה מחודשת", וחזר שוב ושוב על וריאציות של מילים ספורות. כשנדרשה באטלר להגן על עצמה, היא עשתה זאת בסגנון נגיש הרבה יותר מן הטקסט המקורי, מה שמלמד שגם כותבים קשים יכולים לכתוב בצורה ברורה כשהם רוצים בכך.
הבעיה הרחבה יותר היא שאקדמאים רבים מסרבים לכתוב לקוראים מחוץ לחוגם. הם משתמשים בשפה אטומה כדי לאותת על שייכותם לקהילה סגורה, ומנתקים את עצמם מן הציבור הרחב. אקדמאים שמצדיקים את הכתיבה הקשה בטענה שהנושאים מורכבים, אינם מסוגלים לאחד את השיח ביניהם ובין שאר בני האדם.
כתיבה אנושית לקוראים אנושיים
כדי לצאת מן ה"פרוזה האקדמית העקרה" ולעבור לכתיבה מלומדת חמה, מזמינה ואישית, יש לשחרר את הכותב החופשי שבתוכנו ולהניח לו לכתוב כאדם רגיל. אסטרטגיה מסוג זה נשענת על שני עמודי יסוד: אנושיות וחום. המעבר מכתיבה אובסקורנטיסטית לכתיבה אנושית יותר מחייב פיתוח דרכים מעשיות, ולכן מוצעים שבעה תהליכים שיסייעו לכותבים אקדמיים להפוך לכותבים פוסט-אקדמיים.
שבע דרכים להיות כותבים אנושיים יותר
1. אימוץ עמדה אנושית
כדי לכתוב כבני אדם, יש להודות ולהכריז שאנו כותבים כיחידים בעלי זהות. שימוש בגוף ראשון, "אני" ו"אנחנו", הופך את הכתיבה לעסקה אישית בין שני אנשים. אמנם יש חשש שכתיבה כזו תיתפס כאגוצנטרית, אך שימוש ב"ה-אני האישי" לצד "ה-אני הדיסקורסיבי" (שמציין פעולות טקסטואליות כגון "אדון", "אבחן", "אסיים") מאפשר לכותב לבטא גם אישיות וגם מחויבות אינטלקטואלית. הכותב הפוסט-אקדמי הוא עוסק רפלקסיבי המאגד את שתי הצורות. על עמדה ביקורתית כזו לא להיות קרה מדי ולא להיות חמה מדי, אלא לנהל את הקורא דרך הטקסט בביטחון ובבהירות.
2. חשיפת פרספקטיבה אנושית
אקדמאים רגילים לטשטש את זהותם ולהציג עצמם כמציעים "נקודת מבט אלוהית" על השטח שחקרו. לעומת זאת, הכותב הפוסט-אקדמי חושף מי הוא, מצהיר על זווית הגישה שלו ועל ערכיו. כותב שמציג את עצמו כקונסטרוקטיביסט, פמיניסט, מרקסיסט או הומניסט אינו מסתיר דבר. עמדה הומניסטית-ביקורתית שכזו כוללת ערכים כמו דמוקרטיה, שוויון, חירות, פתיחות וסולידריות, ומעניקה לכתיבה כנות ואמינות. ההומניסט רואה בפתיחות דרישה ממשית לנהל שיח עם נקודות מבט שונות, ולא לסגת לבטחון הנוח של בית-משפטו האידאולוגי. כתיבה פוסט-אקדמית מסוג זה דוחה את הניאו-ליברליזם כמודל חברתי ופועלת לקידום אידאלים של צדק חברתי ושוויון.
3. פיתוח קול אנושי
כדי לתקשר עם בני אדם אחרים, על הכותב לפתח את הקול הייחודי שלו ולהראות תשוקה למה שהוא כותב. כותבים שנמנעים מגוף ראשון עושים זאת לרוב בגלל שהוכשרו לשמוע כאובייקטיביים. קול ככותב הוא מטפורה לסגנונות ולערכים שאקדמאים מביאים לכתיבתם. יש להבחין בין "קול פדגוגי", שהוא ה"השלכה של העצמי למרחב פדגוגי", לבין "קול מטפורי" המבטא אותנטיות, חירות וייחודיות. שני הקולות נחוצים לכותבים אוטונומיים. פיתוח קול אנתרופולוגי-פרשני ("קול אפיסטמולוגי") מצריך קודם כל פיתוח קול אונטולוגי, כלומר, קול של אדם שמרגיש מוערך ומאושש כאדם. הקול המפותח באמת מסוגל לבטא עצמו בקולות רבים ולשיר בכל אחד מהם בלב שלם.
4. שיפור עצמי כמספרי סיפורים
בני אדם הם יצורים רב-ממדיים שאחת מיכולותיהם הבולטות היא לספר סיפורים יעילים ומשכנעים. אנו הופכים לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. דרך אחת לשפר את עצמנו כמספרי סיפורים פוסט-אקדמיים היא להפוך ל"מספרי הסיפור שלנו עצמנו", כלומר, לראות בכתיבה אקדמית דרך אנושית ומהנה לשתף אחרים בחוויות ובמחשבות שלנו. חלק מהכיף שבכתיבה הוא לא הכתיבה עצמה אלא "החשיבה על הכתיבה", שבה אנו מניחים לדעתנו לנדוד סביב רעיון או נושא. גישה זו מרשה לכותב להיות אפילו קצת שובב, שכן שובבות היא חלק מהאנושיות. כתיבה פוסט-אקדמית טובה כוללת כותרות מעניינות, פתיחות מושכות, נרטיב ברור, שפה פטורה מז'רגון, קול ייחודי, דוגמאות ומטאפורות ממחישות, ומשפטים נקיים ואלגנטיים. כתיבה זו אינה הצגה מדומה אלא חקירה דמיונית רצינית של המציאות.
5. לימוד המלאכה של הכתיבה הפוסט-אקדמית
כתיבה פוסט-אקדמית היא מלאכה שיש ללמוד אותה, אך אקדמאים מקבלים לרוב מעט מאוד הכשרה רשמית בכתיבה. הדרך הטובה ביותר היא לראות את הכתיבה כאומנות. אפשר לזהות ארבעה שלבים בתהליך: גישוש (איסוף חומרים וקריאה ביקורתית), גרוד (מציאת מילים מתאימות והנחתן במשפטים), כתיבה (גיבוש הטקסט), ושיפוץ (עריכה וחיתוך). העריכה היא אחד השלבים החשובים ביותר, שבה הכותב מצמצם, מתקן ובונה מחדש את הטקסט כדי שיהיה נגיש. המלאכה הפוסט-אקדמית שואפת לפשטות, להילחם בבלגן, לפתח סגנון ישיר ולא יומרני, ולכתוב פרוזה שמכוונת לקורא ולא לכותב.
6. הנאה מהרב-ממדיות הרצינית והשובבנית של האדם
אחד הדברים שמסייעים לנו להיות כותבים אנושיים יותר הוא ההכרה ביצורים המשחקיים והרציניים שאנחנו. ג'ון דיואי הדגיש שהמצב האידאלי של הנפש הוא להיות שובבנית ורצינית בו-זמנית, ומצב זה מגדיר את המצב האנושי בכלל. כאשר אנו מספרים סיפורים ומניחים לדמיוננו לשחק עם הרעיונות שמרכיבים את ניסיוננו, אנו הופכים לאנושיים יותר. המושג "humaning" (להיות אנושי) מצביע על יכולתנו להתייחס לפעילויותינו שלנו ולתת להן משמעות. בני אדם הם בעיקרם "חיות מדברות" ולא "חיות רציונליות", ולכן השפה והסיפור הם הכלים המרכזיים להבנת מי אנחנו. כתיבה אנושית-הומניסטית מאפשרת לנו להפוך לביקורתיים כלפי עצמנו, לצמצם את נטיותינו הפחות ראויות ולפתח את אנושיותנו.
7. המשך שיחות אנושיות
כדי להשפיע על השיח הציבורי ולעצב את "שיחת האנושות", יש להימנע מכתיבה אקדמית רקובה ולשאוף לכתוב כבני אדם לקהל רחב ומגוון. המילה "פוסט" בביטוי "כתיבה פוסט-אקדמית" אינה מציינת "אחרי" או "נגד", אלא "המשך בדרך שונה" – כלומר, לכתוב בצורה גמישה, פשוטה, סובייקטיבית ובין-סובייקטיבית יותר. הכותב הפוסט-אקדמי מכיר בעצמו כסוכן בתוך תהליך הכתיבה ואינו מנסה להיעלם ממנו למען אובייקטיביות מדומה. החינוך הוא הכנסה לכישורי השיחה האנושית, ולכן יש לאמץ שפה של "נתינה ולקיחה שיחית רגילה" במקום דיסקורס דיסציפלינרי אטום. הכתיבה האנושית שלנו, מאמרים, חיבורים וסיפורים, היא תמיד ניסיון להתחבר לקוראים, להציע דרכים יצירתיות יותר להיות אנושיים, ולגרום לסיפורים האקדמיים שלנו להישמע אנושיים באמת.
מקור
Badley, G. F. (2019). Post-academic writing: Human writing for human readers. Qualitative Inquiry, 25(2), 180–191.
