Sela-Sheffy, R. (2008). The Translators’ Personae: Marketing Translatorial Images as Pursuit of Capital 1. Meta, 53(3), 609-622.
מבוא: מתרגמים, מעמד, ותדמית
מתרגמים ספרותיים נתפסים בדרך כלל כ"בלתי נראים" ו"כנועים", כמשרתי יוצרים אחרים הנחבאים לפני מלאכתם. תפיסה זו, המדגישה את ה"קרבנות" כנורמה אוניברסלית בקרב מתרגמים, היא פשטנית ומוגזמת. בפועל, מתרגמים, כמו קבוצות מקצועיות אחרות, שואפים לרוב למעמד חברתי גבוה ומשקיעים מאמצים ניכרים בביסוס יוקרה מקצועית ייחודית. הם פועלים בשדה של תחרות שמאפיינת את כל תחומי ייצור התרבות, ומשתמשים באסטרטגיות שונות לצבירת הון סמלי.
השדה הנבחן הוא התרגום הספרותי בישראל העכשווית. ישראל היא דוגמה לתרבות פריפריאלית שאפתנית, שבה לתרגום ולייבוא תרבותי יש משקל רב במיוחד. עם זאת, ניתן להניח שדינמיקה דומה מאפיינת את כל שדות הייצור התרבותי.
יוקרה מקצועית תלויה בסופו של דבר בתדמית הנבנית למקצוע מסוים, ואותה תדמית היא למעשה התדמית של האנשים העוסקים בו. לכן השאלה המרכזית היא: אילו דמויות על מתרגמים ספרותיים ישראלים לאמץ כדי להיות מוכרים ומצליחים?
שיטת המחקר
הניתוח מתבסס על כ-250 ראיונות, כתבות פרופיל, ביקורות, סקרים ודיווחים על מתרגמים ועל תרגום בתקשורת הכתובה, החל מראשית שנות השמונים ועד 2004. לצד זאת, נסקרו גם פורומי מתרגמים באינטרנט ותקשורת אישית עם מתרגמים. בנוסף, נערך שאלון בקרב 117 סטודנטים בתוכנית לדיפלומה בתרגום ובסמינרים לתארים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב, שנועד לאמוד את הידע הציבורי הרחב על מתרגמים ועל מקצוע התרגום.
ממצאי השאלון מאשרים את ההנחה שמקצוע המתרגם נחשב לנחות יחסית. 43.4 אחוז מהמשיבים ציינו שהמקצוע חסר יוקרה, תוך שימוש בדימויים כמו "בצל", "מאחורי הקלעים", "משרתים" ו"טכנאים". 30.4 אחוז מהמשיבים לא הצליחו להיזכר בשם אף מתרגם, או שהצהירו על אדישות לנושא. מנגד, ציפיות הציבור מהמתרגם גבוהות: 34.78 אחוז ציפו ממתרגמים להיות אנשים בעלי ידע רחב, שליטה מושלמת בשפות ורגישות ספרותית. רבים אף השוו את אישיות המתרגם לזו של אמן ולא לזו של טכנאי.
שלוש הדמויות העצמיות של המתרגם
הדיון הציבורי שנסקר מגלה שלוש דמויות מרכזיות שמתרגמים ספרותיים ישראלים מנסים לאמץ.
1. המתרגם כשומר השפה והתרבות המקומית
זוהי דמות מושרשת שמקורה ברוח בניית התרבות הלאומית מתקופת קדם-המדינה. עבור מתרגמים הנוקטים בגישה זו, קידום מעמדה של השפה העברית כשפה של תרבות חיה הוא מניע מרכזי. אהרון אמיר, מתרגם ותיק וזוכה פרס ישראל לשנת 2004, דיבר על "תרגום כמעשה כיבוש" בהקשר של המאבק להנחלת השפה העברית. עמזיה פורת, מתרגם בכיר וחבר האקדמיה ללשון העברית, הגדיר את עצמו כ"שומר קפדן" של העברית, ובשנת 1983 הצהיר על מחויבותו לחנך קוראים לרמת עברית גבוהה. גם עשרים שנה לאחר מכן המשיך לראות בכל מלאכת עריכה ותרגום משום חינוך ותחושת חובה.
גישה זו נאמצת לא רק על ידי מתרגמים ותיקים, אלא גם על ידי דור צעיר. אמינדב דיקמן ודורי מנור, המתמחים בתרגום שירה וקלאסיקות, הפכו אותה כמעט לעמדה מהפכנית. דיקמן תקף את מה שראה כ"הפופולריזציה הלשונית", וטען כי תרגומי שירה עכשוויים רבים מדי שואפים רק לבדר את הקורא ולהעביר לו מידע בצורה קלה במקום לשמר את עומק הטקסט.
2. המתרגם כשגריר של תרבויות זרות וכחדשן
בשם אותה מחויבות תרבותית, מתרגמים אחרים מדגישים את הצורך לפתוח את התרבות העברית לעולם, כדי להגן עליה מפני פרוביציאליזם ומאובנות. הם מציגים עצמם כ"רשות העשרה" שתפקידה להרחיב את האופקים של הקורא המקומי.
רינה ליטוין, מהמתרגמות הבולטות בישראל, הצהירה: "אני מתרגמת דברים שהם נכסי תרבות, שיש להם חשיבות תרבותית עליונה." לדידה, המתרגמים הם אלה שמכתיבים למעשה את הטון בתרבות המקומית, שכן "הם מעבירים את המודלים שלפיהם יברא בעתיד ספרות עברית גדולה… המתרגמים סוללים את הדרך למה שיבוא אחר כך." ליטוין ראתה את עצמה כשגרירה של עולמות תרבותיים שהיא מחוברת אליהם, ובטאה את שאיפתה לחלוק עם הקוראים הישראלים את אוצרות התרבויות שגדלה בהן. המתרגם המנוח יורם ברונובסקי אף הוא הצהיר שאירופה היא העולם שאנו שייכים אליו, וסיפר שנכונותו לתרגם נולדה מהצורך לשתף אחרים בחוויות שלא היו נגישות להם.
מבין מתרגמים אלה, מעטים אף מרחיקים לכת לעמדה מהפכנית ממש. משה רון, אקדמאי ועורך ספרותי, תיאר את עצמו כחלוץ שהביא לישראל ספרות אמריקאית שאיש לא גע בה קודם לכן. גדעון תורי, מלומד ומתרגם, הצהיר בשנת 1983 שהוא מעדיף להשאיר בטקסטים המתורגמים חלקים מן הזרות והחדש, גם במחיר פגיעה בנורמות מקובלות של השפה העברית.
3. המתרגם כאמן בפני עצמו
החל לפחות מאמצע שנות השמונים, מתרגמים עבריים שאפו לבסס את התרגום כאמנות אוטונומית ובעלת ייחוד משלה. יותר ויותר מתרגמים תובעים מוניטין כ"מתרגמים יצירתיים", ולעיתים אף זוכים בפופולריות של ממש. נילי מירסקי היא הדוגמה המובהקת לכך: עלייתה בשנות השמונים תוארה כמטאורית, ושמה הפך לסמל איכות. כבר ב-1989 דווח שבית ההוצאה לאור יודע שאם כתוב על הכריכה "תורגם על ידי נילי מירסקי", האיכות מובטחת.
תהליך זה כולל שני מרכיבים מרכזיים:
א. מיסטיפיקציה של כללי המקצוע: מתרגמים נוטים לתאר את כשירותם כמתנה ייחודית שאי אפשר ללמד אותה באופן שיטתי. מירסקי הצהירה שאינה מאמינה בתיאוריה של תרגום, וראתה בתרגום "אלכימיה, פלא, כמעט קסם". היא תיארה את מצבה כמצב סיזיפי שבו החיפוש אחר שלמות עולה על יכולתו של אדם.
לצד זאת, מתרגמים רבים מביעים ביטול-עצמי לכאורה, ומכנים עצמם "חסרי אגו" ו"פרזיטים טובים". נעמה בן-ארי טענה שהמתרגם צריך להבטיח שקולו לא יישמע, שיהיה "פרזיט, שיחדור לתוך עורקי המחבר ויעביר את החוויה כפי שהיא עוברת בראשו." אולם ביטול-עצמי זה הוא מעלה לא חולשה. גם מירסקי הצהירה שעל המתרגם "להיעלם לחלוטין, עם אישיותו וסגנונו… להתמוסס לתוך הטקסט."
רינה ליטוין פיתחה תיאוריה שלמה של "המתרגם כמדיום" ו"כפרזיט טוב", שפרטה בראיונות לעיתונות ובמאמרים אקדמיים. אך בניגוד לאחרים שנותרו עמומים, ליטוין הייתה חדה ומפורשת ביחס לשאיפותיה האמנותיות: "בתרגום אני חוזרת על תהליך היצירה," אמרה, "אינני רואה את עצמי כמחנך. כיוצרת, כן. זאת עבודתי." לצד זאת ליטוין הצהירה שהיא "סופרת", שהתרגום היה עבורה דרך לבחון את עצמה ולמצוא את זהותה.
ב. בניית פרופיל מיתולוגי: אישיות המתרגם הופכת לאישור חשוב. מתרגמים מציגים עצמם כפרטים לא-שגרתיים, בעלי חיים לא-שגרתיים, ולעיתים אף כאנשים נוירוטיים. מירסקי, למשל, תיארה את אורח חייה הבוהמי, את הזדהותה עמוקה עם גיבורי הספרים שתירגמה, ואת הדרכים הלא-שגרתיות שבהן עבדה. ליטוין הדגישה את רקעה הרב-תרבותי ואת תחושתה כ"זרה" בכל מקום, ותיארה את תחושת ה"צופה" כמאפיין של יצרנים. דורי מנור נטל על עצמו את עמדת האינטלקטואל המוגלה המופגן.
מרכיב נוסף בפרופיל המיתולוגי הוא מסלול חיים מפתיע. מתרגמים מוכרים מציגים את כניסתם למקצוע לא כהחלטה רציונלית אלא כגורל שהתממש במקרה: מירסקי רצתה לנגן בפסנתר, רן הכהן עזב קריירה במדעי המחשב. תפיסה זו מחזקת את הדימוי של כישרון מולד שאינו ניתן לרכישה שיטתית.
סיכום ומסקנות
הדמויות שנסקרו אינן מייצגות את כלל המתרגמים הספרותיים הפעילים. יש מתרגמים פוריים שדוחים כל שאיפה כזו ורואים בעבודתם אמצעי פרנסה גרידא, ויש כאלה המעדיפים להישאר בצל. אולם הקבוצה שבוחרת לבטא את שאיפותיה בתקשורת ולבנות דמות ציבורית, ועצם העובדה שהתקשורת מתעניינת בהם, מלמדת שהם רואים בדמויות שהם מאמצים נכסים חשובים.
כמו קבוצות מקצועיות אחרות, הם בונים את ההון הסמלי שלהם על ידי שימוש בשני דימויים מרכזיים: הדימוי כשומרי תרבות המבצעים שליחות לאומית, והדימוי כאנשי אמנות. כשומרי תרבות הם מתנדנדים בין שמירה על הקאנון המקומי לבין ייבוא חידושים מתרבויות זרות. הדימוי הנחשק ביותר שהם מקדמים הוא זה של יוצרים של "אמנות יצירתית".
ההון הסמלי שצוברים מתרגמים אלה מתורגם הלכה למעשה להזדמנויות קריירה יוקרתיות נוספות, כגון ביקורת ספרותית ועריכה, ולמעמד כדמויות ציבוריות שיש להן מה לומר בנושאי טעם ספרותי. ממד זה גם מאפשר להם לשפר את כוח המיקוח שלהם על תנאי עבודתם ושכרם. כבר ב-1987 הצהירה מירסקי שהשיפור בנכונות המוציאים לאור לשלם יותר עבור תרגומים נובע מכך ש"הרמנו את קולנו".