שבת במקרא ובחזל (Sabbath in the Bible and Rabbinic Literature) היא מוסד דתי מרכזי ביהדות, המופיע כבר בספר בראשית כיום מנוחה המקודש על ידי האל, ומתפתח בהמשך כמצווה יסודית בעשרת הדיברות וכסימן לברית בין העם לאלוהיו. במקרא מודגשים היבטים של מנוחה, קדושה וזיכרון למעשה הבריאה וליציאת מצרים, ואילו בספרות חזל מתרחבת ההתייחסות לשבת למערכת מפורטת של דינים, איסורים ומנהגים המעצבים את אורח החיים היהודי ומעניקים לשבת ממד קהילתי, הלכתי ורוחני עשיר.

מאמרים אקדמיים על שבת במקרא ובחזל עוסקים בסוגיות כגון התפתחות מושג השבת מן המקרא אל הספרות התלמודית, ההבדלים בין ההצדקות התיאולוגיות לשבת במקורות שונים, והקשר בין שבת לזהות לאומית ודתית. המחקר מתמקד בשאלות כמו כיצד עוצבו ל"ט מלאכות והגבולות ההלכתיים של השבת, כיצד משתקפת השבת במקורות אגדה לעומת הלכה, ואילו השפעות היסטוריות ותרבותיות עיצבו את פרשנותה לאורך הדורות. מגמות עכשוויות במחקר כוללות ניתוח ספרותי והשוואתי של טקסטים מקראיים וחזליים, בחינת השבת בהקשרים חברתיים ופוליטיים בעת העתיקה, ושילוב גישות מתחום חקר הדת והתרבות להבנת משמעותה המשתנה של השבת.