פסילת חוקים בישראל היא סמכות של בית המשפט העליון לבטל חוק או חלק ממנו אם נמצא שהוא סותר את חוקי היסוד, ובעיקר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או חוק יסוד: חופש העיסוק. סמכות זו התפתחה בפסיקה מאז "המהפכה החוקתית" של שנת 1992, אז נקבע כי לחוקי היסוד מעמד על-חוקי המחייב את הכנסת והמדינה. פסילת חוק נעשית רק במקרים חריגים שבהם הפגיעה בזכויות יסוד אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, והיא מהווה ביטוי לאיזון בין עקרון שלטון העם לבין שמירה על ערכי היסוד של הדמוקרטיה וזכויות האדם.
המחקר האקדמי בנושא פסילת חוקים בישראל עוסק בשורה של סוגיות עקרוניות הנוגעות לאיזון בין שלטון העם לבין שלטון החוק, ולשאלת גבולות הביקורת השיפוטית על הרשות המחוקקת. חוקרים דנים בשאלות כגון: מהו הבסיס החוקתי לסמכות בית המשפט לפסול חוקים? האם סמכות זו עולה בקנה אחד עם עקרון הדמוקרטיה הייצוגית? ומהי מידת הלגיטימיות הציבורית והמשטרית של התערבות שיפוטית בהליכי החקיקה. מגמות עכשוויות במחקר בוחנות את השפעת הרפורמות המשפטיות והוויכוח הציבורי סביבן, את היחסים המשתנים בין הרשויות, וכן את השוואת המודל הישראלי למערכות חוקתיות אחרות בעולם, תוך התמקדות בשאלות של אחריותיות, הפרדת רשויות וזהות חוקתית.
