תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) היא מסגרת פסיכולוגית המתארת את הקשרים הרגשיים המוקדמים שנוצרים בין תינוקות לבין דמויות מטפלות, ואת השפעתם ארוכת הטווח על דפוסי יחסים, ויסות רגשי והתפתחות אישית. לפי תפיסה זו, חוויות מוקדמות של ביטחון, זמינות ורגישות מצד המטפל מעצבות תחושת אמון בסיסית בעולם ובאחרים. התיאוריה מדגישה כי דפוסי התקשרות אינם רק מאפיינים אינדיבידואליים אלא גם תוצרים של הקשרים משפחתיים ותרבותיים רחבים.

מאמרים אקדמיים על תיאוריית ההתקשרות עוסקים בסוגיות כגון האופן שבו דפוסי התקשרות נוצרים ומשתנים לאורך החיים, תפקידם של הבדלים תרבותיים בעיצוב קשרים מוקדמים, והקשרים בין התקשרות לבין יכולות ויסות רגשי, תפקוד חברתי ובריאות נפשית. המחקר בוחן שאלות על יציבות דפוסי התקשרות מול שינוי, על תפקידם של אירועי חיים ומשברי התפתחות, ועל ההשפעה של יחסים בזוגיות ובבגרות על הבנת דפוסי התקשרות מוקדמים. מגמות עכשוויות כוללות שילוב כלים נוירוביולוגיים, חקר התקשרות בסביבות דיגיטליות, בחינה בין דורית של העברת דפוסים, ופיתוח יישומים בתחום הטיפול והחינוך.