Agrawal, N. (2025). Violent sustainability: Blitzscale and counteraccounting in an Indian agtech start‐up. Economic Anthropology, 12(1), e12333.
מבוא
בעשור האחרון התרחבה המגמה של דיגיטציה בחקלאות ההודית, עם עלייה חדה במספר הסטארט-אפים בתחום הטכנולוגיה החקלאית (Agtech). חברות אלו מבטיחות לשלב קיימות כלכלית ואקולוגית באמצעות מודלים עסקיים מונעי שוק. אך מאחורי ההבטחות מסתתרים יחסים חברתיים, כלכליים ואקולוגיים שהחשבונאות התאגידית מעלימה. באמצעות חקירה אתנוגרפית בסטארט-אפ הודי בשם "Agrico", נחשפים מנגנוני כוח ואלימות מבנית הטמונים בניסיונות לממש קיימות בקנה מידה מהיר, תהליך שכונה "קיימות אלימה".
כישלון כרטוריקה וכאנליזה
בעולם היזמות הטכנולוגית, הכישלון נתפס כחלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה והחדשנות. לפי הגישה הזו, כישלון הוא שלב זמני שממנו יש ללמוד ולנוע קדימה, בהתאם ללוגיקה של "הרס יצירתי" הקפיטליסטית. אך כאשר הכישלון כרוך בנזק ממשי לקהילות מוחלשות, תפיסה זו מאבדת את ממדיה האתיים. יזמים טכנולוגיים רואים בכישלון הזדמנות לניסוי חוזר, אך מתעלמים מהשלכות החברתיות של ניסויים אלו. כך נוצר מצב שבו אחריות מוסרית ומבנית נעלמת מאחורי רטוריקה של חדשנות ולמידה מתמדת.
בעקבות זאת מתעוררת הדרישה להבחין בין כישלון אישי לבין כישלון מבני, ולבחון כיצד הנורמליזציה של כישלון בשדה היזמות מאפשרת העברת נטל הנזק כלפי האוכלוסיות הפגיעות ביותר. הניתוח מחייב התבוננות ביקורתית במבנה השיח היזמי, המאפשר רווח מהכישלון תוך מחיקת עקבותיו.
מהביודקומפוזר לקנה מידה בזק של קיימות
תוכנית הניסוי של Agrico נועדה להתמודד עם בעיית זיהום האוויר החמור בדלהי, הנגרם בחלקו משריפת גבעולי אורז לאחר הקציר במדינות פנג'אב והריאנה. החברה רכשה רישיון לתכשיר ביולוגי ממכון המחקר החקלאי של הודו (IARI), שנועד לפרק את שאריות הצמחים בקרקע במקום לשרוף אותן. החברה המירה את התכשיר לאבקה מיידית שניתן לפיזור באמצעות סוכנים כפריים, ושיווקה אותו באמצעות אפליקציה דיגיטלית.
הפתרון הובטח כחדשני ומהיר, אך בפועל גרם לעיכובים בזריעת חיטה ולנזקים כלכליים לחקלאים. השפעתו של התכשיר הייתה חלקית, והקשר בין הצוותים בשטח לבין הנהלת החברה כמעט שלא התקיים. מתוך שאיפה ל"בליץסקיילינג" – צמיחה מהירה ללא עצירה לניסוי או הערכה – Agrico הפיצה את המוצר בהיקפים עצומים מבלי לבדוק את יעילותו. התוצאה הייתה קריסת התוכנית, פיטורי עובדים, ואובדן אמון מצד החקלאים.
כישלון כסוף דרך
החקלאים שניסו את התכשיר דיווחו על אובדן יבול והפסדים כספיים, אך החברה פירשה את הכישלון כחוסר הקפדה של המשתמשים על הוראות ההפעלה. ניסוי במגרשי "מודל" שנוהל ישירות על ידי אנשי החברה הוכיח כי גם שם לא נרשמה הצלחה. התקשורת בין שדות הכישלון בשטח לבין מרכזי הפיתוח הייתה פגומה: הפחד מאובדן עבודה גרם לסוכנים המקומיים להסתיר מידע שלילי, וכך נוצר מעגל סגור של ידע שגוי.
למרות הנזק לחקלאים, ההנהלה התייחסה לתוצאות כשלב לימודי בלבד. מנהלי החברה הדגישו כי ללא סובלנות לסיכון לא ניתן לקיים חדשנות, תוך התעלמות מהאחריות החברתית כלפי מי שנפגעו. ההצדקה האתית נבנתה על תפיסה לפיה ניסויים כלכליים-טכנולוגיים הם תהליך טבעי של קדמה, גם כאשר הם מייצרים סבל ממשי.
מהיקף נזק לאלימות
כדי להבין את עומק התופעה יש להבחין בין נזק מקומי לבין אלימות מבנית. הנזק לחקלאים אינו תוצאה של טעות טכנית, אלא של מבנה כלכלי-חברתי שמאפשר קבלת החלטות מרוחקות מהשטח. האלימות נובעת מן האופן שבו יזמות טכנולוגית נבנית על יחסי כוח של מעמד, קסטה ומגדר. עולם הסטארט-אפים ההודי נשלט על ידי גברים ממעמדות עליונים בעלי השכלה מערבית, המפעילים את ניסוייהם על אוכלוסיות כפריות מוחלשות.
אלימות זו מתבטאת בניכור מן הקרקע והקהילות, ובהסתמכות על שפה טכנולוגית שמוחקת את מורכבות הקשרים החברתיים והאקולוגיים. המפגשים הקצרים של מנהלים מהעיר עם "שטח" כפרי דמו לתיירות פיתוח: הצגה מתוכננת מראש של הצלחות, ללא מפגש אמיתי עם המציאות. הידע המקומי נתפס כלא רלוונטי, והחקלאות המסורתית הוגדרה כבלתי ניתנת למדידה או להרחבה – ולכן כ"חסרת ערך".
קיימות אלימה
המונח "קיימות אלימה" מבטא את הסתירה הפנימית שבין מטרות הקיימות לבין דרכי מימושה בעולם ההון הסיכוני. תוכניות קיימות בקנה מידה מהיר נשענות על צמצום והפשטה של מערכות אקולוגיות וחברתיות, ובכך משמרות את אותן צורות של כוח ואי-שוויון שהובילו למשבר הסביבתי מלכתחילה.
שלא כ"גרינוושינג", שבו קיימות משמשת תירוץ תדמיתי, קיימות אלימה מונעת מכוונות אמיתיות אך מובילה לפגיעה בלתי מכוונת. היזמים מאמינים כי הם תורמים לסביבה, אך הלהט להתרחבות מהירה מבטל את הצורך בהקשבה, בביקורת וביחסים הדדיים עם קהילות היעד. האמונה בנתונים דיגיטליים כ"אובייקטיביים" מאפשרת לטשטש את הפער בין ההבטחה הטכנולוגית לבין ההשפעות החברתיות בשטח.
בכך מתקיימת פרדוקסלית "אלימות איטית" – תהליך שבו ההשלכות ההרסניות של יוזמות קיימות נפרשות על פני זמן ומרחב, ומוסתרות מאחורי רטוריקה של חדשנות. האלימות אינה אירוע רגעי אלא מבנה מתמשך, המאפשר לאליטות הטכנולוגיות לפעול מתוך כוונות טובות תוך שימור יחסי הכוח והניצול.
דוגמה נגדית: קנה מידה קהילתי
המאמר מצביע גם על חלופה אפשרית: פרויקטים של חקלאות טבעית מבוססי קהילה, כדוגמת יוזמת החקלאות הטבעית המנוהלת בקהילה במדינת אנדרה פראדש. בניגוד לבליץסקיילינג, יוזמות אלו מתפתחות באיטיות, תוך שיתוף פעולה אופקי בין משתתפים ויצירת רשתות ידע מבוזרות. דגם זה מבקש לשלב אחריות חברתית עם קיימות אקולוגית, מבלי להקריב את היחסים המקומיים לטובת צמיחה מהירה.
סיכום ומסקנות
מערכת היחסים שבין יזמות טכנולוגית לבין קיימות משקפת את המתח שבין הבטחה מוסרית לבין מציאות מבנית. ההיגיון של שוק ההון מעודד האצה, ניסוי מתמיד ומדידה כמותית, אך מתעלם מן ההשלכות האנושיות של פעולות אלו. "קיימות אלימה" מציינת את הרגע שבו השאיפה לשפר את העולם הופכת בעצמה למנגנון של פגיעה.
במקום לראות בקיימות מונח עתידי וחזוני בלבד, יש להחזיר אותה למערכות היחסים שבהן היא נוצרת. קיימות אמיתית מחייבת קצב איטי, רפלקסיה, והכרה במורכבות של מערכות חיים אנושיות ולא אנושיות. תובנה זו מחייבת גם את האנתרופולוגיה לבחון כיצד ניתן ליצור גשרים בין ידע אקדמי לבין מעשי כוח כלכליים, ולשמש קול ביקורתי בתוך עולם שבו ניסויי קיימות מואצים ממשיכים להתרחש על גבם של החלשים ביותר.
קיימות אלימה היא אפוא קריאה מוסרית ופוליטית לזהירות: לא כל חדשנות מקדמת צדק סביבתי, ולא כל טכנולוגיה בת קיימא באמת מקיימת. רק חשבון נגד – כזה שמחזיר את הקולות המושתקים למרכז הבמה – עשוי לאפשר הבנה שלמה של יחסי הכוח החדשים המעצבים את החקלאות, הכלכלה והעתיד של החיים על פני האדמה.
