נזקים פוטנציאליים בתגובת בתי הספר לסיכון אובדני בקרב בני נוער

Reinbergs, E. J., Smith, L. H., Au, J. S., Marraccini, M. E., Griffin, S. A., & Rogers, M. L. (2025). Potential Harms of responding to youth suicide risk in schools. Research on child and adolescent psychopathology, 53(5), 785-799.‏

מבוא

המאמר דן בשאלה רגישה ומורכבת: כיצד התערבויות של בתי ספר בזיהוי ובתגובה לסיכון אובדני בקרב תלמידים עשויות, למרות הכוונות הטובות, לגרום לנזקים בלתי מכוונים. בעוד שהספרות הקיימת עסקה רבות בתועלת של תוכניות מניעה והתערבות בבתי ספר, פחות תשומת לב ניתנה לצד השני של המטבע – לנזקים האפשריים לתלמידים עצמם, לקשריהם החברתיים ולבריאותם הנפשית. החוקרים מציגים מסגרת מושגית לשלושה תחומים מרכזיים של נזק: פגיעה בפרטיות, פגיעה ביחסים החברתיים והחינוכיים, ופגיעה בבריאות הנפשית של התלמידים. נוסף לכך, הם בוחנים את הגורמים המערכתיים שמובילים לנזקים אלה ומציעים דרכים לצמצומם.

נזקי פרטיות

אחת הסוגיות המרכזיות שעולות במאמר היא פגיעה בפרטיותם של תלמידים. בתי ספר משתמשים לעיתים בתוכנות ניטור דיגיטליות שעוקבות אחר פעילות התלמידים ברשת ומזהות ביטויים מחשידים הקשורים לאובדנות. אמנם השימוש בכלים אלה נובע מרצון להגן על התלמידים, אך הוא עלול לגרום לחשיפת מידע רגיש בפני גורמים שאינם מוסמכים, ולהפר את אמון התלמידים במערכת. בנוסף, תוצאות של סקרי סיכון או הערכות פסיכולוגיות עשויות להגיע לידיהם של מורים, יועצים או מנהלים, ובכך להוביל לתיוג סטיגמטי של תלמידים כ"מסוכנים" או "בעייתיים".

המאמר מדגיש את הבלבול הקיים בין חוקי הגנת הפרטיות השונים, כמו HIPAA ו-FERPA, ואת ההשלכות של חוסר ההבחנה ביניהם. תלמידים והוריהם עשויים לחשוב שמידע רפואי נשמר כחלק מתיק בריאות חסוי, בעוד שבפועל הוא נרשם בתיק החינוכי הפתוח לגישה רחבה יותר. יתרה מזו, במצבים שבהם תלמידים נלקחים מן הכיתה או מופנים לטיפול חירום לעיני חבריהם, נוצר נזק נוסף לפרטיותם ולתחושת הביטחון החברתי שלהם.

נזקים ביחסים בין-אישיים וחינוכיים

התגובה לסיכון אובדני אינה משפיעה רק על הפרט אלא גם על מערכת היחסים שלו עם סביבתו. המאמר מתאר כיצד צעירים שחוו התערבות חירום בבית הספר – למשל פנייה למשטרה או אשפוז כפוי – תיארו את ההתערבות כמאשימה ומאיימת, ולא כמעשה דאגה. ההתנסויות במיון ובאשפוז מתוארות כטראומטיות, ומלוות לעיתים בתחושות של אובדן שליטה, פחד ובידוד.

התוצאה היא פגיעה באמון של התלמידים במבוגרים ובמערכת, ולעיתים סירוב לפנות לעזרה בעתיד. גם ההורים עלולים לחוש בלבול ותסכול מהתנהלות בית הספר, בעוד שהצוות החינוכי עצמו חש לעיתים חוסר ביטחון מקצועי בביצוע הערכות סיכון. מורים ויועצים עלולים לאמץ פרוצדורות נוקשות מתוך פחד מאחריות משפטית, אך גישה זו דווקא מחלישה את הקשר האנושי והאמפתי הנדרש להתמודדות עם מצבי סיכון.

בנוסף, גם לאחר חזרת תלמידים מאשפוז או טיפול חירום, היחסים עם חברים ועם הצוות החינוכי עלולים להיפגע. הסטיגמה סביב בריאות הנפש והאובדנות מובילה לתחושת ניכור ולירידה בתחושת השייכות. במקרים של התאבדות תלמיד, המאמר מתייחס גם לתגובת בתי הספר (Postvention) ולחשש שהתנהלות לא רגישה או אחידה מדי עלולה לגרום לנזק נוסף – למשל למשפחות שכולות או לתלמידים אחרים שחווים רגשות אשמה, פחד או בלבול.

נזקים לבריאות הנפש

התערבויות שנועדו למנוע התאבדויות עלולות בעצמן לגרום לפגיעה בבריאות הנפשית של התלמידים. פעולות כמו אשפוז כפוי, מעורבות משטרתית או דיווח להורים ללא שיתוף הילד עלולות להגביר תחושות של חוסר שליטה, בושה ואובדן אמון. החוקרים מציינים שהתגובות הכפויות עלולות להביא לכך שתלמידים יסתירו בעתיד מחשבות אובדניות מחשש לעונש או לאובדן פרטיות.

בנוסף, המאמר מצביע על כך שחדרי מיון רבים אינם ערוכים לטפל במקרים כאלה בצורה מותאמת לגיל, והשהייה בהם עלולה להחמיר את המצוקה. גם אשפוזים פסיכיאטריים, על אף כוונתם הטובה, מלווים לעיתים בתחושת השפלה ואובדן עצמאות, במיוחד כאשר הם נעשים בכפייה. חלק מהמחקרים אף מצביעים על כך שהאשפוז מסייע בעיקר במקרים חריפים מאוד, אך אינו מועיל ואף עלול להזיק במקרים אחרים.

המאמר מזכיר גם את האפשרות של נזקים עקיפים: הורים וקרובים עלולים לחוות מצוקה קשה עקב מצבו של הילד, ותחושת אשמה או סטיגמה עשויה לפגוע במערכת התמיכה המשפחתית. תופעת ה"מדבקות" (contagion) – העברת התנהגות אובדנית בקרב קבוצת גיל – מוצגת כסיכון נוסף, במיוחד כאשר ההתערבויות או הדיווחים אינם נעשים באופן אחראי ורגיש.

גורמים מערכתיים המחזקים את הנזקים

החוקרים מזהים שני גורמים עיקריים המשמרים את הפרקטיקות הפוגעניות: האחד הוא העדפת ניהול סיכונים משפטי על פני דאגה אמיתית לתלמידים; השני הוא הבנה פשטנית מדי של ניבוי סיכון לאובדנות. בתי ספר נוטים לאמץ מדיניות נוקשה כדי להגן על עצמם מתביעות, גם אם היא אינה מתאימה לכל מקרה. במקביל, כלים לניבוי סיכון מתבררים כבעלי שיעור גבוה של תוצאות שגויות – תלמידים רבים מסומנים כ"נמצאים בסיכון" אף שאינם כאלה, ואילו אחרים, שבאמת מצויים בסכנה, כלל אינם מזוהים.

הסתמכות יתר על דירוגי סיכון (נמוך, בינוני, גבוה) יוצרת תחושת ביטחון מדומה ומסיטה את תשומת הלב מהבנה אישית ועמוקה של חוויית התלמיד. החוקרים ממליצים להחליף את הגישה הבירוקרטית בגישה אידיוגרפית – הבוחנת את סיפורו הייחודי של כל תלמיד, את נסיבות חייו ואת מקורות התמיכה שלו.

דרכים להפחתת הנזקים

בשלב זה המאמר עובר מן הביקורת להצעות מעשיות. בתחום ההתערבות, מוצעות תוכניות מבוססות ראיות כמו "Youth Aware of Mental Health" ו-"Signs of Suicide", המתמקדות בהעלאת מודעות ובבניית תמיכה חברתית. עם זאת, המחברים מזהירים גם מפני יישום לא מבוקר של תוכניות אוניברסליות, שכן חלק מהן עשוי לגרום דווקא להחמרה ברווחת התלמידים.

בהיבט ההערכה, מומלץ לבנות מדיניות גמישה המאפשרת התאמה אישית לכל תלמיד, תוך שמירה קפדנית על רגישות תרבותית ועל שיתוף אמיתי של התלמיד והוריו. חשוב במיוחד להבהיר להורים ולתלמידים כיצד נשמר המידע, מי נחשף אליו, ומהן זכויותיהם.

בנוגע להפניות לטיפול, החוקרים קוראים לצמצם את השימוש במיון ובאשפוז כפוי, ולהעדיף פתרונות כמו צוותי משבר ניידים או הערכות סיכון מרחוק באמצעות טלה-בריאות. הם מדגישים את הצורך לשמור על קשר תומך עם התלמיד גם לאחר ההפניה, ולא לראות בה את סוף התהליך.

במקרים של התאבדות תלמיד, מודגש כי על בתי הספר לאזן בין שקיפות כלפי הקהילה לבין שמירה על פרטיות המשפחה, ולהימנע מהאדרת המעשה או מפרסום יתר. תגובה רגישת-תרבות, מבוססת חמלה ו"אותנטיות דואגת", היא הדרך הטובה ביותר למנוע נזקים נוספים.

סיכום

המאמר מציב אתגר מוסרי ומקצועי בפני אנשי החינוך והבריאות הנפשית בבתי הספר: כיצד לפעול בנחישות למניעת התאבדויות, מבלי לפגוע באותם תלמידים שמבקשים להצילם. החוקרים מדגישים כי ההתערבות הבית-ספרית חיונית ואף מצילת חיים, אך יש לעצב אותה כך שתהיה רגישה לפרטיות, לאמון ולתחושת השייכות של התלמידים.

הם קוראים לפתח מדיניות וחוקרים חדשים שיבחנו לעומק את ההשלכות הלא מכוונות של תוכניות מניעה, ייצרו כלים הערכתיים מדויקים יותר, ויבססו פרקטיקות של טיפול ושיקום המבוססות על דיאלוג, כבוד ושיתוף. בעיני המחברים, הדרך למניעת התאבדויות עוברת לא רק בזיהוי הסיכון, אלא ביצירת תרבות של אכפתיות אמיתית, אמון ושותפות בין התלמידים, המשפחות ובית הספר. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בנושא נוער בסיכון.