Philipp, T. (2025). Soundscapes of ecofeminism. Negotiating gender and environment through pop music. Popular Music, 1-17.
אקופמיניזם: קשר הדוק בין מגדר לסביבה
אקופמיניזם הוא מונח מקיף המשמש לתיאור גישות מחקריות, פוליטיות ואקטיביסטיות הבוחנות את הזיקות בין סוגיות מגדריות לנושאים סביבתיים. הרעיון המרכזי שמאחוריו הוא שהשלטון הפטריארכלי מדכא הן נשים והן את הטבע, תוך שימוש בשניהם כמשאבים זמינים לצורכי האדם אך ללא התחשבות במעמדם העצמאי או בתרומתם החברתית. ההוגה הצרפתייה פראנסואז ד’אובון, שטבעה את המונח בשנות השבעים, הציעה כי פתרון כולל למשבר הסביבתי דורש שחרור מהשליטה הגברית והחזרת השליטה לעקרונות נשיים של חיים, הזנה ודאגה.
מנקודת מבט פוליטית, גישות אקופמיניסטיות קיבלו הכרה בינלאומית בכנסים כמו ועידת הנשים בניירובי ב־1985, שם עלתה לדיון ה"פמיניזציה של העוני" ותוצאותיה ההרסניות לנשים במצבי אסון סביבתי. במקביל, מדיניות בינלאומית החלה להדגיש את תפקידן המרכזי של נשים בניהול סביבתי. יחד עם זאת, ביקורת אקופמיניסטית על מגמות אלו טוענת כי גישות כאלה רק משמרות סטריאוטיפים מגדריים במקום לפרק אותם.
למרות תפקידה המרכזי של האישה בשיח הסביבתי, רבות מהפמיניסטיות שמרו על ריחוק מהנושא בשל החשש מהשתעבדות לתפיסות מהותניות של נשיות ורוחניות. ביקורת זו נמשכת עד היום, כשהיא מציעה לראות בנשיות לא תכונה מהותית אלא קטגוריה חברתית שניתן לפרש בדרכים מגוונות, במיוחד דרך תרבויות, היסטוריות וגופים מגדריים שונים.
אלימות ופגיעוּת: מיתוס האם הטבעית הפגיעה
במוזיקת פופ עולות לעיתים תכופות מטאפורות בהן הטבע מזוהה עם נשיות ופגיעוּת. דימוי זה נפוץ בעיקר בקרב להקות גבריות. דוגמאות לכך הן שירי להקת קנזס, ליינרד סקינרד והרגאיי האמריקני של S.O.J.A, המציירים את הטבע כ"אֵם" הנפגעת מידי האדם, כלומר, הגבר. תיאורים אלו, אף שמובעים מתוך כוונות הגנתיות, מעתיקים את תפיסות הפטריארכיה באופן לא מודע, כשהם ממשיכים להציג את הטבע כדמות נשית חסרת אונים שזקוקה להגנה גברית.
טרייסי צ’פמן, לעומת זאת, בשירה "אונס העולם", מתארת את הרס הסביבה כפשע אלים שדומה לאונס. השיר מגולל פנייה נוקבת כלפי החברה, ומציב את השומע כעד לפשע חמור. צ’פמן מדגישה בקולה ובדמותה אנדרוגיניות שמאתגרת את הדיכוטומיה המגדרית המקובלת ומערערת על מוסכמות פופולריות של נשיות שיווקית. היא מציבה קו ברור בין דימויים פואטיים של סבל נשי לבין קריאה לשינוי תרבותי שיטתי.
תלות הדדית ושייכות: גישה הרמונית
בניגוד לנרטיבים של קורבנות, מופיעות ביצירות מוזיקליות אחרות תפיסות של כוח נשי חיובי הקשור לטבע. זמרים כמו קסבייר ראד רואים באֵם הטבע מקור חיוניות ואנרגיה. באותו קו, שיתופה של ראפרית הקרב מייברס בטד טוק עם הזמרת ג’ז קריסטין וורן ממחיש נרטיב של פיוס ושייכות הדדית בין האדם והטבע, בנוסח שיחה פיוטית בין האנושות לאֵם האדמה.
אך את הגישה המורכבת והאסתטית ביותר מייצגת ביורק, שממזגת בין גוף נשי לבין נוף טבעי ביצירה "אוטופיה". בעזרת חזון אמנותי סוריאליסטי, סאונד של חליליות ונוכחות של דימויים ביולוגיים וצמחיים, ביורק מבטאת את החיבור הבלתי נפרד בין הגוף לטבע, תוך ביטול הגבולות בין תרבות לטבע, בין אנושי ללא אנושי. הייצוג הנשי בקליפ הוא לא עוד סמל, אלא נוף בפני עצמו, מפגש פואטי של גופניות, מיניות ואקולוגיה.
מרד והעצמה: התנגדות כצורת שחרור
מרינה דיאמנדיס, בשירים כמו "העולם של הגבר" ו"טהר את הרעל", בוחנת את מערכת הדיכוי הפטריארכלית באמצעות התנגשות חזיתית. בשיריה, היא מקשרת באופן ישיר בין הרס הסביבה לבין דיכוי מגדרי, תוך שימוש במוטיבים של מכשפות, אמהות ונשים שאינן מתיישבות עם הנורמה. דימויי הטבע הנשי אינם כאן קורבן אלא כוח מאיים המחולל שינוי. היא קוראת תיגר על ייצוגים פטריארכליים מסורתיים ומציבה נשים ונון-בינארים ככוחות מהפכניים.
שיתוף הפעולה שלה עם Pussy Riot בגרסה האלטרנטיבית לשיר "טהר את הרעל" מדגיש את החשיבות של קול נשי קולקטיבי ומתנגד, תוך הצבת אייקונים של שחרור כמו שלשלאות, שפתיים וגולגולת – סמלים המדגישים התנגדות, דיבור וכוח. החיבור הזה בין פופ מסחרי לפוליטיקה אקטיביסטית מעניק לבמה פופולרית ממד אקופמיניסטי עמוק.
טרנסאקולוגיה וזהות מגדרית קווירית
התרחבות של האקופמיניזם כוללת כיום גם תפיסות טרנס-אקולוגיות שמבקשות לפרק את הקטגוריות המהותניות של מגדר וטבע. אמניות טרנס כמו אנוהני, ששינתה את שמה ואת קולה מאנטוני להופעה חדשה, תורמות רבות לשיח זה. באלבום "חוסר תקווה", אנוהני מציגה נרטיב אפוקליפטי של אובדן הקשר עם הטבע, תוך קישור הדוק בין אלימות נגד כדור הארץ לאלימות כלפי גופים טרנסיים.
שירים כמו "4 מעלות", "למה הפרדת אותי מהאדמה?" ו"לשד העצם" מבטאים תסכול, זעם וכאב מנוכרות האדם מן הסביבה. בשיר האחרון במיוחד, גופה של האדמה מתואר כגוף נשי חולה וסובל. בקליפ הנלווה משתתפת האמנית האמריקנית השחורה לוריין או'גרייד, שמבצעת ליפסינק לקולה של אנוהני, ובכך נוצרת חוויית זרות מתווכת, חוצה גבולות של מגדר, גיל, צבע עור וזהות. השיר בוחן את האפשרות של קול אנושי המייצג את כלל האנושות, וקורא לחיבור אוניברסלי המנוגד להגדרות בינאריות.
מסקנות: פופ כאמצעי לביטוי אקופמיניסטי
מוזיקת הפופ מציעה מראה מרובת רבדים לנושאים אקופמיניסטיים. מצד אחד היא משמרת לעיתים נרטיבים שמרניים של טבע נשי פגיע מול גבריות כוחנית. מצד שני, היא מציעה תשתית לחקירה, התנגדות ושינוי. דימויי הטבע הנשיים משמשים כקודים תרבותיים שיש לקרוא אותם בזהירות, תוך אבחנה בין רגרסיה לשחרור.
הפופ האקופמיניסטי מעלה שאלות על זהות, שונות, אחריות, שייכות ומאבק. הוא מאיר כיצד ייצוגים של נשים, של טרנסג’נדרים ושל הגוף הנשי ככלל משמשים נקודות מפתח להבנת תהליכים סביבתיים-חברתיים. המוזיקה הופכת לזירה של למידה גופנית ורגשית, של ביקורת והזדהות, של תודעה חדשה החורגת מהתבניות המסורתיות.
במקום להציע פתרונות שטחיים או נרטיבים דיכוטומיים, האקופמיניזם המוזיקלי מעודד פירוק של היררכיות, חתירה תחת מגדרים מקובעים, ויצירת עולם חדש שבו גופים מגוונים יכולים להתקיים, לנהל דיאלוג ולהחלים יחד עם הסביבה. הפופ לא רק מבטא מצוקה אלא גם יוצר חזון. חזון בו המוזיקה מהדהדת שינוי חברתי, תרבותי ואקולוגי עמוק.