סטודנטים רבים מוצאים את עצמם ברגע האחרון מול תאריך ההגשה של עבודה אקדמית, כשהשעון מתקתק והלחץ רק גובר. העומס של לימודים, עבודה, משפחה וחיים אישיים גורם לכך שכתיבת עבודה כבר בלתי אפשרית בזמן הקצר שנותר. האפשרות לפנות לכותבי עבודות בתשלום כבר לא רלוונטית כי אין די זמן, ואז מופיעה האפשרות הקלה והמפתה ביותר: להשתמש בבינה מלאכותית. כמה הקלדה קצרה בצ’אט, והעבודה מתחילה להיכתב כמעט מעצמה. זה מהיר, זה חכם, זה נראה איכותי, וזה נגיש לכל אחד בלחיצת כפתור.
הפיתוי הזה גדל עוד יותר משום שהבינה המלאכותית כבר נכנסה עמוק לשגרת החיים של הסטודנטים. היא עוזרת להם לתרגם טקסטים, לנסח מיילים, לכתוב קורות חיים, ואף לעזור בלמידה למבחנים. ברגע שהתרגלו להסתמך עליה כמעט בכל תחום, השלב הבא, לבקש ממנה גם לכתוב עבודה, נראה טבעי לגמרי. נדמה שהיא כבר יודעת הכול, שולטת בשפה, מבינה את החומר, ומסוגלת לנסח טיעונים לוגיים ומסודרים טוב לא פחות מכל סטודנט. התחושה היא שמדובר בקיצור דרך לגיטימי, חכם ויעיל.
יש גם את הסטודנטים שמרגישים שהם “מבינים את המשחק”. הם כבר שמעו על הטעויות שה-AI נוטה לעשות, כמו להמציא מאמרים שלא קיימים, לבלבל בין מקורות או להציג עובדות באופן חלקי. הם בטוחים שהם יכולים להתגבר על הבעיות האלה בעזרת פרומפט נכון. הם משוכנעים שיצליחו לכתוב עבודה שנראית אנושית לגמרי עבודה שאף מרצה לא יחשוד בה, וגם אם יחשוד, לעולם לא יצליח להוכיח.
אז למה, למרות הפיתוי, לא כדאי להשתמש בבינה מלאכותית לכתיבת העבודה?
למרות הפיתוי העצום להשתמש בבינה מלאכותית לכתיבת עבודות אקדמיות, זו אחת הטעויות הנפוצות והחמורות ביותר שסטודנטים עושים כיום. במבט ראשון זה נראה כמעט מושלם: עבודה מנוסחת היטב, כתובה בעברית רהוטה, עם מבנה מסודר, הפניות נאותות ומראית עין של עומק אינטלקטואלי. אבל מאחורי המעטפת הזו מסתתרת בעיה שיטתית, שמובילה שוב ושוב לאותה תוצאה – המרצה מגלה שהעבודה נכתבה באמצעות AI, גם אם הוא לא אומר זאת במפורש, והקורס כולו נפסל, ותכף נראה בדיוק איך זה קורה:
ראשית, יש בעיה מהותית בסגנון הכתיבה. גם כשהבינה המלאכותית כותבת “טוב”, היא כותבת בצורה אחידה, חסרת גוון אישי, נטולת קול אנושי אמיתי. יש תחושה שהטקסט “חלק מדי” – שאין בו את הטבעיות, את הניואנסים ואת השונות המאפיינים כתיבה אנושית. מרצים מנוסים, שבודקים עשרות ואף מאות עבודות בכל סמסטר, מזהים את זה כמעט מיד. העבודה אולי לא כוללת טעויות לשוניות, אבל יש בה משהו סטרילי, לא אותנטי, שנשמע כאילו נוצר במכונה.
מעבר לכך, יש מאפיינים סגנוניים שחוזרים בעקביות בעבודות שנכתבו על ידי AI. אחת הדוגמאות הבולטות היא השימוש המוגזם בבולטים וברשימות ממוספרות, גם במקומות שבהם אין לכך כל הצדקה אקדמית. במקום פסקאות רציפות שמפתחות טיעון לוגי ומעוגן במקורות, מתקבל טקסט שמזכיר מצגת הדרכה או סיכום נקודות עיקריות. ה-AI נוטה לכתוב בצורה דידקטית מדי, מאורגנת מדי, נטולת הזרימה הטבעית של כתיבה אנושית. גם זה דבר שמרצים מזהים מיד.
המלכודת
אך הבעיה המרכזית, והמסוכנת מכולן, היא השימוש במקורות. אפילו כאשר הסטודנט מתאמץ, משקיע מחשבה ומשתמש בפרומפטים מתוחכמים כדי לדרוש מה-AI להזכיר רק מאמרים אמיתיים, עדיין מתרחשת אותה תופעה: ה-AI מייחס למאמרים תכנים שלא נאמרו בהם כלל. הוא מנסח טענות “על בסיס” מאמרים קיימים, אך משנה אותם לחלוטין – לעיתים המאמר כלל לא דן בנושא שעליו מדובר, ולעיתים הוא מביע עמדה הפוכה לחלוטין. הסטודנט רואה שהנושא של המאמר מתאים באופן כללי לנושא העבודה, ולכן מניח שהתוכן מתאים גם הוא, אך רק בבדיקה יסודית מתברר שהקשר מקרי בלבד.
התוצאה היא שחוזרת שוב ושוב באוניברסיטאות ובמכללות רבות. אנחנו נתקלים בזה דרך קבע בעשרות מקרים, בתחומי לימוד שונים – משפטים, חינוך, מדעי החברה, מנהל עסקים, תקשורת, פסיכולוגיה ועוד. המרצים, במוסדות שונים ובשיטות הוראה שונות, פועלים באותה צורה כמעט מדויקת. הם לא מודיעים לסטודנט שהם יודעים שהעבודה נכתבה על ידי בינה מלאכותית. במקום זאת, הם בוחרים בדרך אלגנטית וחכמה הרבה יותר: הם מבקשים תיקון תמים לכאורה.
המרצה כותב בהערות: “לא הצלחתי למצוא במאמר את הטענה הזו, אנא הוסף מספרי עמודים לכל האזכורים בעבודה. אם יימצאו טענות לא מבוססות, העבודה תיפסל.” לכאורה זו דרישה טכנית בלבד – בקשה רגילה שמטרתה לוודא דיוק אקדמי. אבל כאן בדיוק מתחילה המלכודת. הסטודנט שמנסה למלא אחר ההוראה הזו מגלה מהר מאוד שאין לו דרך לעשות זאת. הוא מנסה להוסיף את מספרי העמודים, אך כשהוא פותח את המאמרים שעליהם מבוססת העבודה, הוא מגלה שהטענות שהוזכרו כלל אינן מופיעות שם. אין שום מקום שבו המחבר כתב את מה שה-AI טען שהוא כתב, ולעיתים המאמר אפילו לא דן באותו תחום.
בשלב הזה יש לסטודנט שתי אפשרויות בלבד. הראשונה – לנסות “לסדר” את העבודה כך שתיראה מתוקנת, להמציא מספרי עמודים ולתקן ניסוחים. אבל המרצה ציין במפורש שהוא יבדוק את ההתאמה, ולכן אם מספרי העמודים יהיו שגויים, הוא יפסול את העבודה ואת הקורס כולו. האפשרות השנייה – לכתוב את העבודה מחדש מאפס. אלא שהמרצה ביקש במפורש “לתקן את העבודה הקיימת”, ולא להגיש עבודה חדשה. הגשה מחודשת תיתפס כעבירה על ההנחיות, וגם היא תוביל לפסילה.
כך נוצר מצב שבו כל בחירה מובילה לאותה תוצאה: הקורס נפסל. המרצה לא נדרש להוכיח שהעבודה נכתבה על ידי AI, לא צריך להיכנס לוויכוח ולא להשתמש בתוכנות לזיהוי כתיבה ממוחשבת. עצם הדרישה להוסיף מספרי עמודים מספיקה כדי לחשוף שהעבודה לא מבוססת באמת על מקורות. זו מלכודת פשוטה מבחינה חיצונית, אך מתוחכמת מאוד מבחינה פדגוגית, והיא עובדת פעם אחר פעם, בכל מוסד ובכל תחום לימוד שבו מנסים לעקוף את התהליך האקדמי בעזרת מכונה. התוצאה הסופית זהה: הסטודנט מאבד קורס שלם, לעיתים גם את הסמסטר, ומגלה בדרך הקשה שהעבודה שנראתה מושלמת נבנתה על יסודות שאינם קיימים כלל.
לכן, גם אם אתם אשפי AI, ויודעים איך לגרום למודלים להשתמש רק במקורות קיימים, ולהתאים את סגנון הכתיבה שייראה אנושי, הבעיה היסודית לא תשתנה. בנוסף, אל תבנו על האפשרות של "למרצה לא תהיה דרך להוכיח" – כי הוא לא יצטרך להוכיח, הם פשוט מצאו דרך לעקוף את זה ולפסול את העבודות בלי להיכנס לדיון בכלל האם העבודה נכתבה על ידי AI או לא, ואפילו מבלי להזכיר את הנושא.