McCluskey, M. S., & Narayanan, M. (2025). Posting against the system: BIPOC teacher counterstories and resistance in charter management organizations. Urban Education, 00420859251369739.
מבוא
המאמר בוחן כיצד מורות ומורים מקהילות BIPOC (שחורים, ילידים ואנשים צבעוניים) משתפים חוויות של גזענות, השתקה ודיכוי בתוך ארגוני ניהול של בתי ספר ציבוריים-עצמאיים (Charter Management Organizations – CMOs), דרך פוסטים אנונימיים באינסטגרם. הפוסטים הללו, שהתפרסמו במיוחד לאחר רציחתו של ג'ורג' פלויד ובצל מגפת הקורונה, נחשבים על ידי החוקרים למופע של התנגדות דיגיטלית ול"סיפורי נגד" (counterstories) שמאתגרים את הנרטיב המשחרר שמקדמים ה-CMOs עצמם.
רקע תיאורטי
המחקר מתבסס על שלושה מסגרות מושגיות עיקריות: תאוריית הגזע הביקורתית (CRT), BlackCrit ונאו-ליברליזם. תאוריית הגזע הביקורתית מניחה שהגזענות אינה חריגה אלא רכיב שגרתי במבנה החברתי, ושעלינו להקשיב לקולות של המדוכאים כדי להבין את המציאות החברתית. BlackCrit מתמקדת באנטי-שחוריות כמרכיב יסוד בדינמיקות של דיכוי, במיוחד במוסדות חינוך. המושג נאו-ליברליזם מתאר את חדירת ההיגיון השוקי והניהולי למרחבים ציבוריים כמו החינוך, תוך הדגשת תחרות, מדידה, בקרה ודיכוי מקצועי.
מסגרת מוסדית: על ה-CMOs
CMOs הן רשתות של בתי ספר ציבוריים-עצמאיים, לרוב עירוניים, המתפקדות במנותק ממערכות החינוך הציבוריות המסורתיות. הן מקבלות מימון ציבורי ופרטי, ומציגות את עצמן כפתרון איכותי לאוכלוסיות מוחלשות, במיוחד תלמידים שחורים ולטינים. מאפיינים נפוצים כוללים דרישות נוקשות, נהלים צבאיים, ימי לימוד ארוכים ודגש אובססיבי על ציונים ומדדים. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שהפרקטיקות הללו מביאות לשחיקה, תחלופה גבוהה, וחוויות של דיכוי בקרב צוותי ההוראה והתלמידים.
שיטת המחקר
החוקרים ניתחו 401 פוסטים שנכתבו בעיקר באנונימיות באינסטגרם ובטוויטר בין השנים 2020 ל-2022, מתוך שבעה חשבונות שהוקמו כנגד שבעה CMOs גדולים. כל הפוסטים נכתבו על ידי מורות ומורים, לרוב BIPOC, ותיארו חוויותיהם האישיות בתוך מוסדות אלו. הניתוח נעשה בשיטה איכותנית, תוך קידוד נושאים מרכזיים והתמקדות בניתוח תוכן ותמות.
ממצאים עיקריים
גזענות ודיכוי כלפי תלמידים
המורות והמורים תיארו את מוסדות החינוך כמרחבים מדכאים לתלמידים שחורים. הדגש הושם על פרקטיקות של השתקה, ענישה גופנית ונפשית, הקפדה על נהלים גופניים כמו ישיבה בתנוחות מסוימות, וכן מניעת אוכל או שימוש בשירותים. מערכת הניהול תוארה ככזו שמקדמת משמעת קיצונית ומנטרלת כל גילוי של אינדיבידואליות. מעבר לכך, תכנים לימודיים לא מותאמים תרבותית והיעדר גיוון בצוותי ההוראה והמנהיגות תוארו כביטויים של אנטי-שחוריות מערכתית.
דיכוי והשתקה של מורות ומורים
המורות והמורים שכתבו את הפוסטים תיארו חוויות של הדרה, עונשים על הפגנת חמלה לתלמידים, ואיומים בפיטורים בעקבות התנגדות למדיניות המשמעת או הגנה על תלמידים. כתיבה, חיוך או ניסיונות לבנות קשרים עם תלמידים נתפסו כבלתי הולמים. רבים דיווחו על עונשים, תיוגים שליליים כמו "לא מתאימים תרבותית", ופיטורים שהתבססו על גזענות גלויה או סמויה.
נאו-ליברליזם ודה-הומניזציה
המורים תיארו כיצד ה-CMOs ממסגרים את התלמידים לא כאנשים אלא כמשאבים או "כלים" להשגת מטרות ארגוניות, כמו קידום אישי של מורים ומנהלים או עמידה ביעדי תורמים. חלק מהמוסדות תוארו כ"פירמידות" כלכליות שמייצרות תלמידים ממושמעים לצורך עבודה עתידית. פרקטיקות כמו זיוף נתונים, הסתרת תלמידים עם בעיות התנהגות בביקורים של תורמים, ושקרים בנוגע להשגת יעדים, תוארו כביטוי ישיר של לוגיקה נאו-ליברלית וגזענית.
דיון
הממצאים חושפים כיצד ה-CMOs משתמשים בנרטיב משחרר כדי להסתיר פרקטיקות של דיכוי ושליטה, ומאירים את התפיסה הרווחת בקרב מורות ומורים BIPOC כי אלו מרחבים שמקדמים עליונות לבנה ואנטי-שחוריות בשם קידום. הפוסטים מהווים עדות נגדית לקידום המיתוס לפיו חינוך צבאי וקשיח הוא הדרך היחידה ל"הציל" תלמידים שחורים. באמצעות יצירת מרחבים דיגיטליים אלטרנטיביים, המורות והמורים לא רק מביעים מחאה, אלא גם יוצרים קהילה של סולידריות והתנגדות.
סיכום
המאמר מציג מסמך נוקב שמערער על הלגיטימיות של ה-CMOs והאג'נדה הנאו-ליברלית המניעה אותם. הוא מבקש להחזיר את הסוכנות למורות ולמורים BIPOC ולהשמיע את קולם במרחבים בהם הם מושתקים באופן שיטתי. הפוסטים שניתחו החוקרים מציירים תמונה מטרידה של מרחבי חינוך שמתחזים לפרוגרסיביים אך בפועל משמרים מבנים גזעניים והיררכיות של כוח. בכך, המאמר קורא לחישוב מסלול מחדש במדיניות החינוך העירונית, ולצורך בהקשבה לנרטיבים שמאתגרים את הסיפור הרשמי.
חשיבותו של המאמר להבנת התנגדות חינוכית של מורות ומורים BIPOC
המאמר מהווה תרומה ייחודית ומכרעת לשיח האקדמי והחינוכי סביב בתי ספר ציבוריים-עצמאיים (CMOs), בכך שהוא מציב במרכזו את קולותיהם וחוויותיהם של מורות ומורים BIPOC, קולות שלרוב מושתקים או מודרים מהשיח הציבורי והמחקרי. באמצעות ניתוח של סיפורי נגד שפורסמו בפלטפורמות דיגיטליות, המאמר חושף מציאות חינוכית של דיכוי גזעי, פיקוח יתר וניכור מערכתי, אשר עומדת בניגוד חריף לדימוי הציבורי של מוסדות אלו כמקדמי שוויון וצדק חינוכי.
חשיבותו נעוצה בכך שהוא לא רק מתעד את חוויות ההתנגדות של אנשי ונשות חינוך ממודרים, אלא גם מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופני ההתנגדות הדיגיטלית ולביקורת עמוקה על השיח הנאו-ליברלי המוביל רפורמות חינוכיות עכשוויות. לאור זאת, המאמר מהווה מקור מצוין ורלוונטי במיוחד לכתיבת עבודה סמינריונית בחינוך, מדיניות חינוכית, צדק חברתי ולימודי גזע.