Yong, T., Visaria, A., & Malhotra, R. (2025). Impact of informal caregiving at older ages on loneliness and social networks in Singapore. Gerontology.
הקדמה
בעידן של הזדקנות אוכלוסייה, עולה הצורך לבדוק את ההשפעות הפסיכו-חברתיות של תפקידי טיפול בגיל מבוגר. מאמר זה עוסק בהשפעת מתן טיפול בלתי פורמלי על בדידות ורשתות חברתיות בקרב מבוגרים בסינגפור. המחקר מתבסס על נתונים ממחקר אורך מייצג ארצי (THE SIGNS Study) שנערך בשתי גלים (2016–2017 ו-2019), ובוחן האם מתן טיפול משפיע על תחושת הבדידות ועל היקף ואיכות הרשת החברתית של המטפלים המבוגרים.
רקע
מטפלים בלתי פורמליים הם אנשים, לרוב בני משפחה, המסייעים ללא תשלום לאדם אחר בביצוע פעולות יומיומיות בעקבות מחלה או מגבלה פיזית. סינגפור, כמדינה אסייתית שבה ערכי כיבוד הורים והתבססות על טיפול משפחתי הם עקרונות מרכזיים, מתמודדת עם תהליך מהיר של הזדקנות האוכלוסייה וירידה בשיעור הילודה. מצב זה יוצר ביקוש גובר למטפלים, במיוחד כאשר פחות צעירים זמינים לשמש בתפקיד זה. כתוצאה מכך, מבוגרים בעצמם נוטלים על עצמם את תפקיד הטיפול בקרובי משפחה אחרים.
למרות תרומתם, מטפלים בגיל מבוגר עשויים לחוות ירידה באיכות הרשתות החברתיות, תחושת בדידות ועומס תפקידי (role strain), בעיקר בשל מגבלות פיזיות וזמן מוגבל. עם זאת, מחקרים רבים אינם מבדילים בין מטפלים בגילים שונים ולכן חסרה הבנה ממוקדת של חוויית המטפל המבוגר. כמו כן, אין כמעט מחקרים שעסקו בהקשר אסייתי של טיפול בגיל מבוגר.
מסגרת תיאורטית
שני מודלים תיאורטיים משמשים בסיס למחקר: מודל הלחץ של המטפל (Caregiver Stress Process Theory) ותיאוריית עומס התפקידים (Role Strain Theory). לפי המודל הראשון, מתן טיפול יוצר מתחים ראשוניים (קשורים לפעולות הטיפול עצמן) ומתחים משניים (כגון השפעה על בריאות ועל קשרים חברתיים). אלו שוחקים את משאבי המטפל ומפחיתים את יכולתו להשתתף בפעילויות חברתיות.
תיאוריית עומס התפקידים מתארת את הקונפליקט שנוצר כאשר אדם ממלא מספר תפקידים מתחרים או דורשניים, כאשר זמנו, משאביו או מוטיבצייתו מוגבלים. אצל מבוגרים, עומס זה מתבטא בעיקר בהקצאת זמן ומשאבים מטיפול חברתי ופעילויות אישיות אל הטיפול בזולת, מה שעלול לגרום לירידה בקשרים החברתיים ולתחושת בדידות.
בדידות
בדידות היא תחושת פער בין הקשרים החברתיים הרצויים לאלו הקיימים בפועל, והיא אינה בהכרח קשורה למספר האנשים בסביבתו של אדם. ניתן להיות מוקף חברים ועדיין לחוש בדידות, או להיות לבד מבלי לחוש כך. מחקרים מראים כי בדידות קשורה להשפעות שליליות על הבריאות הפיזית והנפשית של מטפלים ומבוגרים בכלל, כולל מתח, כאב פיזי, ירידה בתפקוד ובריאות לקויה.
רשתות חברתיות
רשתות חברתיות נמדדות בגודל, באיכות ובתדירות הקשרים. ההשפעה של טיפול בלתי פורמלי על רשתות אלו אינה חד-משמעית. חלק מהמחקרים מצאו ירידה ברשתות חברתיות עקב קושי של אחרים להזדהות עם תפקיד המטפל או עקב הגבלות זמן. אחרים הצביעו דווקא על הרחבת הקשרים החברתיים באמצעות קבוצות תמיכה או טכנולוגיה דיגיטלית.
מגבלות מחקרים קודמים
רוב המחקרים הקודמים כללו טווח רחב של גילאים ולא התמקדו דווקא במבוגרים, על אף שמחקרים מצביעים על כך שמטפלים מבוגרים חווים יותר קושי רגשי ופיזי ממטפלים צעירים. כמו כן, מעט מאוד מחקרים נעשו בהקשר אסייתי, כך שקשה להבין את ההשפעה התרבותית של ערכים כמו אחריות משפחתית או הסתמכות עצמית. בנוסף, מרבית המחקרים הם חתך רוחביים ואינם מאפשרים הסקת מסקנות סיבתיות ברורה, במיוחד עקב אפשרות להטיה של בחירה עצמית לתפקיד המטפל. מחקר זה מבקש להתגבר על מגבלות אלו.
שיטות
המחקר השתמש בנתונים מתוך שני גלים של THE SIGNS Study שכללו 2,577 משתתפים בגיל 60 ומעלה. המשתתפים ענו על שאלון אודות מצבם החברתי, הבריאותי והנפשי. הסטטוס כמטפל נקבע לפי תשובה לשאלה על מתן טיפול חינמי לאדם אחר. תחושת בדידות נמדדה באמצעות סולם בן שלוש שאלות (מ-0 עד 12), ורשתות חברתיות הוערכו בעזרת סולם LSNS-6 (מ-0 עד 30).
הניתוח נעשה בשיטה סטטיסטית שנקראת IPWRA, המאפשרת לבודד את ההשפעה של טיפול על בדידות ורשתות חברתיות תוך כדי תיקון להטיית בחירה, בהתבסס על משתנים דמוגרפיים ובריאותיים.
ממצאים
מתוך כלל המשתתפים, 7.5% הוגדרו כמטפלים בלתי פורמליים. נמצא כי מטפלים אלו נוטים להיות צעירים יותר, נשים, ובעלי בריאות כללית טובה יותר מהלא-מטפלים. בבחינה ראשונית נראה כי למטפלים יש ציוני בדידות מעט גבוהים יותר, אך הבדלים ברשתות החברתיות אינם מובהקים סטטיסטית.
בניתוח המעמיק יותר, נמצא כי טיפול בגיל מבוגר מעלה את ציון הבדידות ב-0.31 נקודות, שהם כ-28.9% יותר מאשר בקרב לא-מטפלים. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים מובהקים בגודל הרשת החברתית הכללית, או בתתי-המדדים של קשרים עם בני משפחה או חברים.
דיון
הממצאים מצביעים על כך שטיפול בגיל מבוגר מעלה את הסיכון לבדידות, גם כאשר גודל הרשת החברתית אינו משתנה. כלומר, מטפלים מבוגרים ממשיכים לשמור על קשרים חברתיים אך מרגישים בדידות יותר מהלא-מטפלים. ייתכן שהפער נובע מחוסר הכרה או תמיכה רגשית מצד הסביבה כלפי תפקידם כמטפלים.
מסקנה זו מחזקת את ההבחנה בין רשתות חברתיות לבדידות: אדם יכול להיות מקושר אך עדיין לחוש בדידות רגשית, במיוחד כאשר הקשרים אינם תומכים או אינם מבינים את עומק התפקיד.
השלכות יישומיות
בשל הייחוד של סינגפור כמערכת שבה ניתנות שירותים קהילתיים נרחבים, המאמר מציע לנצל פלטפורמות קיימות כמו מרכזי הזדקנות פעילה (AACs) כדי לזהות מטפלים בגיל מבוגר ולשלבם בתוכניות להפחתת בדידות. במיוחד נצפו תועלות פוטנציאליות ממדיטציה ומקבוצות תמיכה, אם כי דרושים מחקרים נוספים עם מדגמים גדולים יותר.
מגבלות המחקר
החוקרים מציינים מספר מגבלות, כולל העדר נתוני עבר על תפקידי טיפול בגל הראשון, חוסר מידע על עוצמת ותדירות הטיפול, והעדר מידע על מאפייני מקבלי הטיפול. כמו כן, המודל אינו יכול לנטר הטיות הנובעות ממשתנים שלא נמדדו. עם זאת, כלל הממצאים מספקים תובנות ייחודיות על אוכלוסיית המטפלים המבוגרים.
סיכום
המחקר תורם תרומה חשובה להבנת ההשפעה של טיפול בלתי פורמלי בגיל מבוגר על הבדידות והרשתות החברתיות, תוך התמקדות בקונטקסט אסייתי חשוב. ממצאיו מדגישים את הצורך בהתערבויות ממוקדות להפחתת בדידות בקרב מטפלים מבוגרים, גם כאשר אין שינוי בגודל הרשת החברתית שלהם. מדובר בקבוצת אוכלוסייה פגיעה שראויה לתשומת לב רבה יותר במדיניות הרווחה הציבורית.
