המשבר בלגיטימיות של כפרים מסורתיים לפי חוק הכפרים של אינדונזיה

Kridasakti, S. W., Rizkiana, R. E., Wahyuni, P. M., Senastri, N. M. J., & Yuningsih, H. (2025). The Legitimacy Crisis of Customary Villages Under Indonesia’s Village Law. Sriwijaya Law Review, 432-456.

מבוא

המאמר עוסק במשבר הלגיטימיות של הכפרים המנהגיים באינדונזיה לנוכח חוק הכפרים משנת 2014 (חוק מס' 6/2014). הכותבים טוענים כי למרות שהחוק מכיר לכאורה בזכויות של קהילות מסורתיות ובמבני השלטון המקומיים שלהן, הוא יוצר אי־בהירויות מוסדיות ונורמטיביות רבות שפוגעות באוטונומיה של הכפרים המנהגיים. בין אם הכפרים פועלים בשיטת Stelsel פתוחה או סגורה, ישנה התנגשות בין המשפט החי לבין החוק הפורמלי.

מסגרת תאורטית ומתודולוגיה

המחקר נשען על גישה סוציו־משפטית ומשלב בין ניתוח נורמטיבי של החוק לבין מחקר שדה אמפירי באזורים שונים הכוללים את גאמפונג־מוקים (Aceh), טוסארי־טנגגר (East Java), קאנקס־באדוי (Banten), טנגאנאן פגרינגסינגן ופקאטו (Bali). נאספו נתונים דרך דיונים קבוצתיים רוכזים, ראיונות עם מנהיגים מסורתיים ופקידי כפר ביורוקרטיים, וכן סקירת מסמכים רשמיים וחוקיים.

אי התאמה מוסדית וחוקתית

למרות שהחוק נועד לחזק את מעמד הכפרים, הוא יוצר הבחנה פורמלית בין "כפר ביורוקרטי" לבין "כפר מנהגי", מבלי להסדיר את הקשר ביניהם. כך נוצרת כפילות מוסדית הגורמת לחיכוכים בסמכות, בזכויות קרקע, ובחלוקת תקציבים. מצב זה מפר את עקרון הסובסידיאריות ומנוגד לסעיף 18B(2) של החוקה האינדונזית, המחייב הכרה בכפרים מסורתיים ובזכויותיהם.

ניתוח משפטי של סעיפי החוק

המאמר בוחן בפירוט את סעיפים 98–111 של חוק הכפרים:

סעיף 98 קובע את התנאים להכרה בכפר מנהגי, אך מתנה זאת בקריטריונים בירוקרטיים כמו תשתיות ותקנים ממשלתיים, מה שמבצע "טכנוקרטיזציה" של ההכרה ופוגע בלגיטימציה התרבותית של הכפרים.

סעיף 100 מאפשר שינוי במעמד כפרים, אך ההחלטה הסופית נתונה בידי הרשויות המחוזיות. בנוסף, ההמרה האוטומטית של נכסי כפר למעמד חדש מתעלמת מהשוני האונטולוגי בין נכסים מנהגיים לנכסים ממשלתיים.

סעיף 102 מחיל על כפרים מנהגיים את אותן מסגרות רגולטוריות של כפרים ביורוקרטיים, תוך טשטוש הייחוד החוקי והחברתי של הכפרים המסורתיים.

סעיפים 103–105 דנים בסמכויות, מגוון, והקצאת משימות. הכותבים טוענים כי הסעיפים אינם מספקים אוטונומיה אמיתית, שכן הם כוללים סמכויות מוענקות ולא "סמכויות מוּכָרוֹת", ומכילים נורמות כלליות שאינן מתואמות למציאות של הכפרים המנהגיים.

סעיף 111(2) קובע שהוראות כלליות של כפרים יחולו על כפרים מנהגיים אם לא נקבע אחרת, מה שמהווה בפועל תבנית היררכית המדכאת את המשפט החי המקומי.

ממצאים אמפיריים מהשטח

החוק לא מצליח לשקף את המציאות החברתית והמשפטית באזורים כמו אצ'ה ובאלי. למשל, באצ'ה מתקיימת מערכת כפולה של גאמפונג (כפר ביורוקרטי) ומוקים (כפר מנהגי) ללא הסדרה חוקית ברורה, מה שיוצר סכסוכים בין בעלי תפקידים רשמיים ובין מנהיגים מסורתיים. בבאלי קיימת רגולציה מחוזית נפרדת (Perda 4/2019) שאינה מתייחסת כלל לחוק הכפרים, מה שמבטא את תפיסת העצמאות של הכפרים המנהגיים שם.

בכפר קאנקס באדוי קיימת הבחנה בין הכפר הפנימי המסורתי לבין הכפר החיצוני הביורוקרטי. עד לאחרונה לא הייתה הכרה רשמית מלאה, וההסדרה נעשתה באמצעות תקנות מקומיות. בטוסארי (טנגגר), למרות קיום מוסדות מנהגיים חזקים, לא קיימת רגולציה ממשלתית ברורה המסדירה אותם.

מסקנות משפטיות ותאורטיות

הכותבים מצביעים על חוסר עקביות אנכית (בין החוק לחוקה) ואופקית (בין החוק לרגולציות אזוריות). חוק הכפרים לא מצליח ליישם בפועל את עקרונות ההכרה, הסובסידיאריות והפלורליזם המשפטי. במקום זאת, החוק מבצע רדוקציה של מוסדות מנהגיים למודל אחיד ביורוקרטי. הכותבים מציעים לשלב את תאוריות ההכרה, פלורליזם משפטי, ביזור סמכויות ושלטון החוק לצורך רפורמה משפטית כוללת.

הצעות לרפורמה

המאמר קורא לרפורמה בחוק מס' 6/2014 שתאפשר:

• הכרה אמיתית ומעשית בזכויות הכפרים המנהגיים.

• התאמת החוק למבנים חברתיים ומנהגיים מגוונים.

• חקיקה אסימטרית שמכירה בשונות האזורית של אינדונזיה.

• יצירת מנגנון שיתוף פעולה בין מוסדות ביורוקרטיים למוסדות מסורתיים, במקום כפיפות חד־צדדית.

סיכום

המאמר מדגיש שההכרה החוקתית בכפרים מסורתיים אינה מספיקה כאשר בפועל החוק מטיל עליהם מבנים בירוקרטיים אחידים. הפער בין המשפט החי לבין החוק הכתוב, והעדר הסדרה ברורה של היחסים בין כפרים ביורוקרטיים ומנהגיים, מובילים למשבר לגיטימציה מתמשך. כדי להבטיח צדק משפטי והמשכיות תרבותית, נדרשת רגולציה דינמית שמבוססת על עקרונות פלורליסטיים של הכרה וכיבוד הדדי.

חשיבות המאמר

המאמר מהווה תרומה מהותית לשיח האקדמי והמשפטי על משפט מנהגי, פלורליזם נורמטיבי ויחסי מרכז־שלטון מקומי באינדונזיה. באמצעות שילוב בין ניתוח משפטי מדוקדק למחקר שדה אמפירי, הוא חושף את הפער בין הכרה חוקתית לבין יישום פרוצדורלי מדכא. חשיבותו נעוצה בהצעת מודל ביקורתי ורב־שכבתי לרפורמה חוקתית, אשר עשוי לשמש תשתית לחשיבה מחודשת על דמוקרטיה, ריבונות והכרת זהויות קולקטיביות גם מעבר להקשר האינדונזי. לאור עומקו האנליטי והדיון המוסדי־משפטי שהוא מציע, המאמר מתאים במיוחד כבסיס לכתיבת עבודה סמינריונית במשפטים.