Wechsler, S. (2025). A kippah and presidency: symbolism, politics, and pragmatism in the debate over a religious president during the early years of Israel. Journal of Israeli History, 1-18.
מבוא
המאמר עוסק בדיון שהתקיים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל בשאלת האפשרות למינוי נשיא דתי, ובמיוחד בבחירות לנשיאות בשנת 1952, מיד לאחר פטירתו של חיים ויצמן. הסוגיה נבחנת דרך עיניה של המפלגה הדתית-לאומית המרכזית, הפועל המזרחי, תוך סקירה של הדיונים הפנימיים במפלגה והקשרים בינם לבין היחסים עם מפא"י. המחקר טוען כי הבחירה להעמיד מועמד דתי לנשיאות שיקפה מתחים עמוקים בין שאיפות לזהות יהודית-דתית לבין צורך פרגמטי לשמור על ברית פוליטית עם מפא"י. הבחירות חשפו מתחים פנימיים בציונות הדתית, רצון לעיצוב זהותה של המדינה ומנגד תחושת נחיתות פוליטית.
הנשיאות והמגזר הדתי
המאמר מתאר כיצד הציונות הדתית ראתה בתפקיד הנשיא לא רק משרה סמלית אלא מוסד שמבטא את זהותה הרוחנית של המדינה. ח"כ זרח וורהפטיג, מהבולטים בקרב הפועל המזרחי, טען כי יש ערך סמלי עמוק בתפקיד הנשיא בדומה לדגל ולהמנון. עבור חלקים מהציונות הדתית, המוסד הנשיאותי נשא משמעות מקבילה למלוכה המקראית. על כן, הדרישה לנשיא יהודי ואפילו דתי לא נבעה רק ממניעים פרסונליים, אלא מבקשה לבטא את רוח המדינה.
שאלת איינשטיין
עם פטירת ויצמן העלה דוד בן-גוריון את הרעיון להציע את המשרה לאלברט איינשטיין. המועמדות עוררה התנגדות עזה בקרב הציבור הדתי, בטענה שמדובר באדם מרוחק מהעם, מהמסורת ומהרוח היהודית. איינשטיין סירב, אך עצם ההצעה נתפסה כזלזול מצד מפא"י בצרכים הרוחניים של המדינה. הביקורת נגעה גם לאופן שבו נתפסה הנשיאות כמוסד שצריך להחצין ערכים יהודיים ולא רק אוניברסליים.
הדיונים המוקדמים בפועל המזרחי
בהשפעת שיח ציבורי שהצביע על כך שכל מפלגה תעמיד מועמד משלה, דנה הפועל המזרחי בשאלה האם להעמיד מועמד דתי. בתוך המפלגה בלטה הדמות של אהרון ברט, כלכלן ופעיל ציבורי בולט, אשר זכה לתמיכה רחבה אך סירב להצעה אלא אם תובטח תמיכת מפא"י. ניסיונות לגייס תמיכה חוצת מפלגות נכשלו, אם כי ניכרה נכונות מצד תנועות כמו חרות והציונים הכלליים.
הדיונים במפא"י: נשיא דתי – כן או לא?
בתוך מפא"י ניטשו ויכוחים בין המצדדים במועמדותו של ברט לבין המתנגדים לה. פרץ נפתלי תמך בברט מתוך היכרות אישית, אך רבים התנגדו בשל חשש שהמעמד הדתי יוביל ללחץ רב מצד חוגים דתיים. בן-גוריון טען כי אמנם הדת היא חלק בלתי נפרד מהחיים הלאומיים, אך יש להיזהר מהגזמה. בעיניו, הנשיא יכול להיות מסורתי, אך לא איש דת בגלוי. החשש המרכזי היה מהפיכת התפקיד לפלטפורמה להעצמת המעמד הדתי.
ממועמדות ברט לנורוק
עם הסרת מועמדותו של ברט, עברו המפלגות הדתיות לתמוך ברב מרדכי נורוק, דמות מוכרת אך שולית בפוליטיקה הדתית. נורוק, ניצול שואה ולשעבר חבר פרלמנט בלטביה, מונה זמן קצר לפני הבחירות לשר הדואר. העיתון הציוני-דתי "הצופה" קידם את מועמדותו, אך ניכר כי מדובר היה בפתרון שנכפה ולא במועמד טבעי. גם ברט, שבחר שלא להתמודד, פרסם מאמר שמתח ביקורת עקיפה על ההתמקדות בדמות הנשיא במקום בחקיקה דתית כמו שמירת שבת.
הפילוג הפנימי בהפועל המזרחי
המפלגה לא הייתה אחידה בעמדותיה, וכללה שלוש סיעות: "אל המקור" הימנית, "למפנה" השמאלית, והסיעה המרכזית בראשות משה שפירא. הסיעה הימנית תמכה בהתקרבות לאגודת ישראל ובימין החילוני, בעוד סיעת למפנה ביקשה להמשיך את הברית עם מפא"י. התמיכה בנורוק נבעה בין השאר מהזדהות של חלק מהסיעות עם עמדותיו. הבחירה במועמד דתי סימלה עבורם את הרצון לעצב את זהותה של המדינה, גם אם במחיר ניתוק זמני ממפא"י.
מועמדות נורוק: גם במחיר כישלון
המחלוקות גברו ככל שהתקרב יום ההצבעה. בתוך הפועל המזרחי הועלו טענות הדדיות, ואפילו רעיונות קיצוניים כמו הטלת גורל עלו לדיון. רבים ראו בהצבעה לנורוק מחאה עקרונית כלפי התנהלות מפא"י, שנתפסה כהתנשאות כלפי הדתיים. עם זאת, לא הייתה תמיכה רגשית רחבה בנורוק עצמו. ההצבעה הפכה להיות הצהרה פוליטית ולא ביטוי של תמיכה אותנטית במועמדותו האישית.
ההצבעה והתוצאות
ארבעה מועמדים הוצגו: בן-צבי (מפא"י), ברנשטיין (הציונים הכלליים), גרינבוים (מפ"ם), ונורוק (הדתי). לאחר שני סיבובי הצבעה ללא הכרעה, מפ"ם העבירה את תמיכתה לבן-צבי, שהושבע לבסוף כנשיא עם 62 קולות מול 40 לנורוק. נאוםו של חזן ממפ"ם שגינה את נורוק כנציג "הבורגנות והפאשיזם היהודי" עורר סערה, ונורוק ניסה להרגיע את הרוחות בטענה כי עצם מועמדותו הייתה ניצחון מוסרי לדת.
סיכום: הפרק הנשכח
המאמר מציין כי למרות מרכזיותו של הוויכוח סביב הנשיא הדתי, האירוע נשכח מהזיכרון הקולקטיבי של הציונות הדתית. ייתכן שהדבר נובע מהעובדה שמועמדות נורוק לא נתפסה כהישג משמעותי אלא כפשרה. יתרה מזאת, ההתנגדות שהציבו הדתיים שיקפה תחושת ניכור, נחיתות, והעדר שותפות אמיתית עם מפא"י. המקרה הדגיש את הפערים האידיאולוגיים ביחסי דת ומדינה, ואת השפעת הפילוגים הפנימיים על המדיניות של הציונות הדתית. על אף האכזבה, הדתיים בירכו את בן-צבי שנבחר לבסוף, וראו בכך מידה מסוימת של נחמה.
המאמר מדגים כיצד סוגיות סמליות ולא חומריות חושפות את מוקדי המתיחות בין דתיים לחילוניים בשנותיה הראשונות של המדינה, ומציע לראות בפרשת הנשיא הדתי עדות לניסיון הדתי להשתלב בעיצוב הזהות הלאומית של ישראל.
חשיבותו של המאמר להבנת יחסי דת ומדינה בראשית המדינה
המאמר "הכיפה והנשיאות" מהווה תרומה ייחודית להבנת המתחים הפוליטיים והסמליים שבין הציונות הדתית לממסד השלטוני בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. דרך ניתוח הבחירות לנשיאות ב־1952, ובמיוחד מועמדותו של נורוק, חושף המחקר את המתח שבין הרצון לעיצוב זהותה היהודית של המדינה לבין הצורך לשמר את הברית הפוליטית עם מפא"י. הבחירה לעסוק במוסד הנשיאות כסמל מאפשרת להבין כיצד סוגיות סמליות מגלמות מאבקים על כוח, ייצוג ולגיטימציה. בכך המאמר ממלא חלל מחקרי חשוב ומציע תובנות מעמיקות על עיצוב הזהות הלאומית בישראל. היקפו הרחב והשימוש במקורות ראשוניים הופכים אותו לבסיס מצוין לכתיבת סמינריון בהיסטוריה של מדינת ישראל או של הציונות הדתית.