Garfinkel, B. (2025). Military strikebreaking and the making of state–labor relations in early Israel. Labor History, 1-17.
מבוא: צבא כשובר שביתות בעיצוב יחסי עבודה במדינת ישראל הצעירה
המאמר עוסק בפרק נשכח יחסית בתולדות יחסי העבודה בישראל בראשיתה, ובוחן את השימוש שעשתה המדינה בצבא לשם שבירת שביתות בשנת 1951. הכותב מתמקד בשתי שביתות: שביתת המלחים, שזכתה לחשיפה ציבורית רחבה ונחקקה בזיכרון הקולקטיבי, ושביתת נהגי הקטר, שנותרה מחוץ לשיח הציבורי וההיסטוריוני. גרפינקל מציע כי שני האירועים לא היו מקרים נפרדים אלא חלק ממדיניות מגובשת של ממשלת מפא"י לנוכח קריסת הסדר הקורפורטיסטי של תקופת המלחמה. לדבריו, תגובת המדינה לשביתות באמצעות גיוס עובדים לצבא ושימוש ביחידות צבאיות להובלת סחורות מצביעה על ניסיון ליצור שליטה כפויה ביחסי העבודה דווקא על ידי ממשלה המזוהה עם תנועת העבודה.
מעבר מהיישוב למדינה: שינוי יסודי ביחסי העבודה
המאמר פורס את הרקע להתערבות הצבאית בשביתות באמצעות סקירה של השינוי שחל ביחסי העבודה עם המעבר מהיישוב למדינה ריבונית. במהלך מלחמת העצמאות התקיים שיתוף פעולה הדוק בין מוסדות הפועלים למוסדות הממלכתיים המתהווים. הסכמה שקטה ולא פורמלית, אותה מכנה הכותב "קורפורטיזם מלחמתי", הבטיחה לעובדים הכרה ושילוב לאחר המלחמה בתמורה למשמעת תעשייתית וויתור זמני על שביתות. עם המעבר לשלטון ריבוני והחלת מדיניות הצנע, האיזון הזה התערער. האבטחות שהובטחו לפועלים לא קוימו, והתגברו תסכולים בקרב עובדים, במיוחד במגזרים חיוניים.
שביתת המלחים: דרישה לאוטונומיה ודיכוי אלים
שביתת המלחים החלה בקיץ 1951 והתגברה בנובמבר של אותה שנה. היא נבעה מדרישת העובדים להקים איגוד עצמאי ונפרד משליטת מועצת הפועלים של חיפה. במקביל לתביעות לשיפור תנאי העבודה, נדרש ייצוג דמוקרטי ואותנטי לאינטרסים של המלחים. תגובת ההסתדרות והממשלה הייתה תקיפה: ננקטו צעדים שנועדו לדכא את השביתה, ובכלל זה גיוס שובתים לצה"ל ופינוי בכוח של עובדים מכלי שיט. האירועים הגיעו לשיאם ב"יום שישי השחור", שבו פרצה תגרה בין שוטרים לציבור אזרחי שתמך בשובתים. אף על פי שהעובדים הפסידו בסופו של דבר, השביתה סימנה גבול חדש במאבק על לגיטימיות הכוח הממשלתי ביחסי העבודה.
שביתת נהגי הקטר: מרד שקט אך מכונן
שביתת נהגי הקטר באוקטובר 1951, שהתרחשה מספר שבועות לפני התלקחות השביתה של המלחים, כמעט ונעלמה מהזיכרון ההיסטורי. השביתה פרצה בשל תסכול מתמשך מתנאי עבודה קשים ומדרישות חוזרות לתיקון רמות שכר וציוד עבודה. על אף שמרבית העובדים היו חברי מפא"י, המדינה לא היססה להתערב בכוח. צה"ל נדרש להוציא סחורות מנמל חיפה באמצעות מאות משאיות צבאיות, והחלה הכנה לגיוס השובתים. רק לאחר מו"מ, שכלל ויתורים מסוימים מצד משרד התחבורה, הסתיימה השביתה. עם זאת, זיכרונה נשכח כמעט לחלוטין, בין השאר משום שהייתה קצרה ולא אלימה.
קריסת הקורפורטיזם והתהוות מדיניות כפייתית
שתי השביתות משקפות את קריסת המערכת הקורפורטיסטית של תקופת המדינה שבדרך. עובדים שהיו בעבר חלק מהמאמץ הלאומי המשותף הפכו למאתגרים של הסדר החברתי הקיים. הדרישות לאוטונומיה ולאיגוד דמוקרטי לא נבעו מאידיאולוגיה קומוניסטית או פוליטית, אלא ממאבק על זכויות יסוד וייצוג הולם. התגובה החריפה של המדינה מצביעה על החשש לאובדן שליטה דווקא במגזרים חיוניים, ועל השימוש בצבא כאמצעי לניהול סכסוכי עבודה שלא דרך מנגנוני מו"מ.
מדיניות מפא"י כלפי שביתות: דואליות בין מגזרים
גרפינקל מראה כי מדיניות מפא"י הייתה כפולה: במגזר הציבורי ובמיוחד בשירותים חיוניים, הממשלה לא היססה להפעיל כוח, בעוד שבמגזר הפרטי, כמו בשביתת תעשיית המתכת שהתרחשה אף היא ב־1951, המפלגה הביעה דווקא תמיכה בעובדים. ההבחנה הזו נבעה מחשש משיתוק תשתיות חיוניות, לא מהבדלי אידיאולוגיה. עם זאת, הכישלון האופרטיבי של הצבא בתפקוד תעשייתי וההתנגדות הגוברת בציבור ובקרב חיילים עצמם הובילו לשינוי כיוון במדיניות.
נקודת מפנה במדיניות: לקחי 1951
שתי השביתות סימנו את קצה של מדיניות השימוש בצבא לשבירת שביתות. ההתנגדות הפנימית בצבא, הכשלים הלוגיסטיים, וההכרה שהכוח הצבאי לא הצליח להרתיע את העובדים, חידדו את המסקנה כי מדובר במדיניות בלתי־ברת־קיימא. כך, במאבקים עתידיים כמו שביתת רופאים בשנות החמישים, ננקטו צעדים מתונים יותר. דבריו של מרדכי נמיר ב־1954 ממחישים את הפנמת הלקח: הוא קרא להימנע מכל עימות דומה לשביתת המלחים ולחתור לפשרות.
מסקנות: שביתות כמחוללות שינוי במדיניות
המאמר מסיים בהצגת פרספקטיבה חדשה על משמעותן של שביתות. לדעת גרפינקל, יש לראות בשביתות לא רק אירועים נקודתיים אלא אבני דרך בעיצוב הסדר החברתי והפוליטי. השביתות של 1951 שימשו קטליזטור לשינוי במדיניות הממשלה והובילו להתבססות של מסגרת ניהול משא ומתן במקום כפייה. הן חשפו את גבולות הכוח של המדינה ואת מקומו המרכזי של ציבור העובדים בתהליך בניית הריבונות הישראלית. העובדים לא היו קהל סביל אלא סוכנים פעילים בעיצוב יחסי הכוח בין המדינה לבין החברה.
חשיבותו של המאמר להבנת יחסי מדינה–עבודה בישראל המוקדמת
המאמר מציע תרומה מחקרית ייחודית להבנת העיצוב ההיסטורי של יחסי העבודה בישראל בראשיתה, ומאיר באור חדש את השימוש בצבא ככלי פוליטי לשמירה על משמעת תעשייתית בידי ממשלה המזוהה עם תנועת העבודה. בניגוד לפרשנויות הרואות בשביתות של 1951 ביטוי למאבק אידיאולוגי בלבד, גרפינקל מציב את העובדים כסוכנים פעילים בעיצוב גבולות הלגיטימיות של כוח המדינה. בכך, הוא מרחיב את ההבנה של שורשי מדיניות העבודה בישראל ומעמיד את השביתה ככלי לשינוי פוליטי. מדובר במאמר המהווה בסיס מצוין לכתיבת עבודה סמינריונית בהיסטוריה, בזכות ניתוח מקיף של מקורות ראשוניים ושל תהליכים פוליטיים וחברתיים.