על באגים בתוכנה ובאגים משפטיים: אחריות מוצר בעידן הקוד

Lubin, A. (2025). On Software Bugs and Legal Bugs: Product Liability in the Age of Code. Indiana Law Journal, 100(4), 13.

הקדמה: בין קוד משפטי לקוד תוכנה

המאמר נפתח בהתייחסות לעובדה שחרף מרכזיות התוכנה בעולם המודרני, מעמדה המשפטי בתחום האחריות למוצרים נותר מעורפל. התוכנה שולטת בהיבטים קריטיים של חיי היומיום, אך אין הסכמה ברורה אם יש לראות בה מוצר, שירות, רכיב או משהו אחר. האופן בו הציבור מדבר על תוכנה מדמה אותה למוצר מוחשי, אך ההבחנה המשפטית בין מוצר לשירות נותרה עמומה. לובין מדגיש את הפער בין הציפיות של המשתמשים לאחריות לבין המבנה המשפטי הקיים שאינו מסוגל להתמודד עם תקלות ונזקים שמקורם בבאגים בתוכנה.

פרק ראשון: מהו מוצר בעיני המשפט?

הפרק הראשון עוסק בהגדרה המשפטית של "מוצר" לפי ה־Restatement (Third) of Torts. לפי הגדרה זו, מוצר הוא רכוש אישי מוחשי המופץ מסחרית לצורך שימוש או צריכה. לובין מציין כי רק מיעוט ממדינות ארצות הברית אימצו הגדרה זו באופן מפורש, בעוד שרוב המדינות כלל אינן מגדירות מהו "מוצר" במסגרת החוק לאחריות מוצרים. סקירה של כל חמישים המדינות מצביעה על חוסר אחידות ועל גישות סותרות בין מדינות שונות, כאשר חלקן מתמקדות רק במוחשיות, אחרות מנסות להתאים את ההגדרה לעולם המסחרי הדיגיטלי, ורבות פשוט שותקות בנוגע למונח המרכזי הזה.

פרק שני: האם תוכנה היא מוצר? פסיקה אמריקאית

בפרק זה בוחן לובין את הפסיקה האמריקאית ומצביע על פיצול חד בין פסקי דין שמכירים בתוכנה כמוצר לבין אלה שמתייחסים אליה כשירות. רבים מפסקי הדין ניתנים בבתי משפט מחוזיים או בשלב מקדמי, ולעיתים הדיון בסוגיית ההגדרה הוא אגבי בלבד. מקרים בולטים כמו Winter v. G.P. Putnam’s Sons שימשו תקדים לכך שתוכן מידע בלתי מוחשי אינו נחשב למוצר, והשפיעו על החלטות מאוחרות יותר בנוגע לתוכנה.

בתי משפט בארצות הברית נוטים לראות באפליקציות ובפלטפורמות דיגיטליות כגון פייסבוק, אובר, סנאפצ’ט ואייר־בי־אנ־בי שירותים ולא מוצרים. השופטים מבססים את עמדתם על כך שמדובר בתוכן אינטראקטיבי, מותאם אישית, שאינו "מוחשי" או נתון למסירה פיזית. עם זאת, ישנם מקרים מבודדים, בעיקר בפלורידה ובקליפורניה, שבהם בתי המשפט הכירו באפליקציות מסוימות כמוצרים כאשר התובעים הצליחו להראות כי קיימת סכנה ממשית ופיזית כתוצאה מעיצוב התוכנה.

פרק שלישי: המודל האירופי והפער הגלובלי

הפרק האחרון עורך השוואה חדה בין המשפט האמריקאי למשפט האירופי. בשנת 2024 אימצה האיחוד האירופי את Product Liability Directive החדש, שבו תוכנה, כולל בינה מלאכותית, מוגדרת באופן מפורש כמוצר הכפוף לאחריות מוחלטת במקרה של פגמים. ההסדרה האירופית נועדה להבטיח הגנה צרכנית ולתמרץ מפתחים לייצר תוכנה בטוחה, בניגוד לגישה האמריקאית שנותרת מבוססת על מסגרת רשלנות בלבד, שבה על התובע להוכיח חובה משפטית שהופרה.

לובין טוען כי ארצות הברית מאבדת את מעמדה כמובילה בתחום דיני הנזיקין בכך שהיא נמנעת מלעדכן את המושגים המשפטיים שדרושים בעידן הדיגיטלי. הפער הזה לא רק פוגע בצרכנים האמריקאים אלא גם מחליש את אמון העולם במערכת המשפטית האמריקאית, המתקשה להסדיר את האחריות בעולם טכנולוגי מורכב.

מסקנה: הצורך ברפורמה דחופה

לובין מסכם כי הגדרת התוכנה כמוצר משפטי היא צעד חיוני להבטחת אחריות נאותה לפגמים מסכני חיים. מסגרת האחריות על בסיס רשלנות איננה מספיקה, במיוחד נוכח פערי הידע בין מפתחי תוכנה לבין שופטים, והסיכון הגבוה שנוצר עקב שילוב התוכנה במערכות חיוניות כמו רפואה, תעופה או תשתיות. הוא מציע לאמץ את עקרונות האחריות המוחלטת מן הדין האירופי ולהתאים את הדין האמריקאי לעולם שבו תוכנה היא חלק בלתי נפרד מהחיים החומריים.

המאמר קורא לרשויות האמריקאיות לקדם חקיקה ולפתח מסגרות אחידות שיכירו באחריות מפתחים למוצריהם הדיגיטליים, כפי שאלה נדרשים בתחום הרכב או התרופות. רק כך תוכל החברה להתמודד עם ההשלכות המוסריות, החברתיות והמשפטיות של עולם הנשלט בקוד.

חשיבותו של המאמר להבנת המשפט בעידן הדיגיטלי

המאמר של אסף לובין מהווה תרומה ייחודית וחדשנית להבנת הפערים בין ההתפתחויות הטכנולוגיות לבין המסגרות המשפטיות המסורתיות. בעידן שבו תוכנה מנהלת היבטים קריטיים מחיינו – מרכב אוטונומי ועד מערכות בריאות ורשתות חברתיות – המאמר מחדד את החשיבות שבהכרה משפטית מפורשת בתוכנה כמוצר. הוא מציב אתגר אינטלקטואלי ומשפטי בפני מערכת המשפט האמריקאית, שמתקשה להדביק את קצב השינויים הטכנולוגיים. תוך שימוש בניתוח דוקטרינרי עמוק והשוואה למודל האירופי, לובין מדגים כיצד היעדר עדכון של הדוקטרינה המשפטית עלול להותיר את הצרכנים ללא הגנה, ולפגוע באמון הציבור ביכולתו של המשפט להתמודד עם סיכונים בני זמננו. חשיבותו של המאמר ניכרת לא רק בהצעתו לשינוי משפטי אלא גם ביכולתו להאיר את הזירה החברתית, הכלכלית והאתית שבה מתנהל הוויכוח על גבולות האחריות של מפתחי קוד. בזכות העומק, העדכניות והרלוונטיות למגמות חדשות בדיני נזיקין וטכנולוגיה, המאמר מתאים במיוחד כבסיס לכתיבת סמינריון במשפטים.