ספורט הומניזם: קווי מתאר לתיאוריה הומניסטית של הספורט

Aggerholm, K. (2025). Sport humanism: Contours of a humanist theory of sport. Journal of the Philosophy of Sport, 52(1), 1-24.‏

מבוא: מגמות משחררות אנושיות בספורט

עולם הספורט עומד בפני משבר קיומי: טכנולוגיות חדשות משנות את אופיו מן היסוד ומאיימות לרוקן אותו מתוכנו האנושי. ספורטאים עלולים להפוך לקיבורגים ביולוגיים, כאשר שתלים גנטיים, ננו-רובוטים בזרם הדם, אלגוריתמי AI לתכנון המשחק וניתוח דיגיטלי מלא של הביצוע מחליפים את עולם ההתנסות הגופנית-אנושית. כשהגוף הפיזי מוחלף בשתלים ביוניים, כאשר מטפלי פרמקולוגיה מסדירים את מצבו הנפשי של הספורטאי, וכאשר אלגוריתם מרכזי שולט בתוצאת המשחק, נשאלת השאלה: האם הפעילות הזאת עדיין ספורט?

הטכנולוגיות הגורמות לתהליך ה"קיבורגיזציה" הזה מונעות מרציונליות אינסטרומנטלית ומאתוס יעילות, ומפעילות לחץ עצום על מה שנותר מהמימד האנושי בספורט. הן אינן רק סכנה טכנית, אלא מערערות את מכלול ההבנה העצמית של האדם כפי שהתגבשה לאורך ההיסטוריה.

בין הומניזם קלאסי לטרנס-הומניזם ופוסט-הומניזם

ניסיונות ל"חזרה לאנושי" בספורט הוצעו בעבר דרך פילוסופיית האולימפיזם, הדוגלת בהשקפה הוליסטית של מצוינות אנושית, בפיתוח גוף, רצון ונפש, ביושר ובאחווה. אולם בפועל, הפער בין האידיאלים הנשגבים של התנועה האולימפית למציאות הגוף-קיבורג בספורט הולך ומתרחב, וההומניזם הקלאסי אינו מצויד כראוי להתמודד עם אתגרי הביוטכנולוגיה של ימינו.

כנגד זאת, עולות שתי גישות מתחרות. הטרנס-הומניזם רואה בטכנולוגיה דרך לשחרר את הספורטאי ממגבלותיו הגופניות ולממש את מלוא פוטנציאלו. הפוסט-הומניזם טוען כי גבול ההבחנה בין האנושי למלאכותי כבר קרס, ויש לקבל את "המין החדש" של ספורטאים מוגברים טכנולוגית כסוג לגיטימי של ישות בעלת כבוד אנושי.

כחלופה לשלוש הגישות הללו, מוצע כאן הומניזם גופני (humanism of embodiment) שפותח על ידי הפילוסוף והפסיכיאטר הגרמני תומאס פוקס (Fuchs, 2021, 2024). זהו הומניזם המעוגן לא באידיאלים מופשטים אלא במציאות החיה של הסובייקט הגופני, השקוע בעולם החברתי והטבעי. הוא אינו נוחל לפסימיות תרבותית, אלא מציע הגנה עתידנית על האנושי בספורט.

קווי המתאר של תיאוריה הומניסטית לספורט

ספורט-הומניזם שונה מהתיאוריות הפילוסופיות הרווחות של הספורט: הפורמליזם (הנשען על כללים חוקתיים), האינטרפרטיביזם הרחב (המוסיף מטרות ועקרונות פנימיים), והקונבנציונליזם (המתמקד במנהגים חברתיים). כל שלוש הגישות הללו מתמקדות ב"צד האובייקט" של הספורט ומזניחות את הסובייקטיביות הגופנית של המשתתפים. ספורט-הומניזם לוקח נקודת מוצא שונה: הספורט כהתבטאות של הקיום הגופני האנושי.

על בסיס זה, נסקרות שלוש מבנים אונטולוגיים של המעורבות בספורט:

גופניות (Embodiment)

האדם הוא בו-זמנית הגוף שיש לו והגוף שהוא. מבנה כפול זה של הגוף הוא הבסיס האנתרופולוגי של ספורט-הומניזם. בתוך הספורט, תנועה אינה מצטמצמת לדינמיקה פיזיולוגית הנצפית מגוף שלישי. יש להבחין בין "קפיצה" כעובדה גופנית-מכנית לבין "תופעת הקפיצה" כחוויה חיה, הכוללת את הזיווג החושי-מוטורי, הזמן, המרחב והיחס לסביבה ולאחרים. קיבורג כמו כריסטיאנו-סמסה עשוי לבצע תנועה מכנית, אך חסרה לו התנועה החיה (lived movement) של ספורטאי אנושי. לכן, הגישות הקיימות יכולות לנתח את משמעות הקפיצה כפעולה חוקתית-חברתית, אך רק תיאוריה הומניסטית יכולה להבין כיצד משמעות זו צומחת מחוויית הקפיצה עצמה.

דו-משמעות (Ambiguity)

הספורט הוא ביטוי לחופש אנושי, וחופש זה הוא על-פי טבעו מצב של מתח דיאלקטי בין הכרח לאפשרות. שתי צורות יסוד של דו-משמעות קיימות בספורט:

1. דו-משמעות האמצעים: בניגוד לחיים הרגילים, שבהם בוחרים אמצעים למטרות, בספורט רודפים מטרות למען האמצעים. רוכב האופניים בוחר לרכב, לא להגיע. ההגבלות שמטיל הספורט על האמצעים המותרים אינן מכשולים להסרה, אלא אילוצים מאפשרים (enabling constraints) שמעניקים תוכן לפעילות ומאפשרים את האתגר שבהתגברות.
2. דו-משמעות התוצאה: הספורט ניזון מניגודים. הספורטאי יכול גם להצליח וגם לכשול, הן בבחינת עצמו והן מול יריב. אי-הוודאות הזאת, שניתן לכנותה "דו-משמעות הבחינה", היא הבסיס לאורות האטרקטיביות של אי-הוודאות שמייצרים הספורט והתחרות.

גישות טרנס-הומניסטיות ופוסט-הומניסטיות אינן יכולות להכיל דו-משמעות זו. שימוש בטכנולוגיה להפחתת אילוצים גופניים, או שימוש באלגוריתם שעושה את התוצאה "בלתי-ניתנת לניבוי" באופן מלאכותי, מחסל את האמביגואיות בלי להשאיר במקומה חוויה אנושית אותנטית.

חזרתיות (Repetition)

החזרה היא מבנה קיומי יסודי של הספורט, המובטח על-ידי מחזורי המשחקים, האימונים, ולוחות הזמנים המוסדיים. הבסיס שלה הוא ה"חוקה האוטופלסטית" של האדם: יכולתנו לעצב את קיומנו הגופני ולפתח הרגלים חדשים על ידי חזרה. ניתן להבחין בין שני סוגי חזרה:

• חזרה פסיבית שגרתית, הממתנת את החוויה.
• חזרה פעילה ומכוונת-קדימה, המחזקת הרגלים ומרחיבה את אופקי היכולת האנושית.

בספורט, שני תהליכי עצמ-עיצוב מרכזיים מבוססים על חזרה: אימון (training), המחזק את הגוף הפיזי לפי עיקרון ה-super-compensation, ותרגול (practising), המפתח את הגוף החי לפי עיקרון ה-superadaptation. שני אלה הם אמצעי ההתפתחות הגופנית המרכזיים של הספורטאי. שיפורים ביוטכנולוגיים ודיגיטליים לעומת זאת פועלים בצורה לינארית ודואליסטית, ומכשילים את הזמניות המחזורית של הגוף החי, שבה גדלים שרירים, מתפתחים הרגלים, ומתהווה הזיכרון הגופני.

שאלות מוסריות בספורט: אתיקה של גופניות

על בסיס ההבנה האונטולוגית שפורטה לעיל, מוצעת אתיקה של גופניות, שאינה מצמצמת את המוסר לציות לכללים, לעקרונות פנימיים, או למנהגים חברתיים. השאלה המוסרית היסודית היא: מי אתה כספורטאי? "להיות-ספורטאי-היטב" (being-an-athlete-well) הוא אופן של מעורבות אנושית מלאה בכל מתחי הגופניות, ולא ביצוע על-פי חוק.

שלוש צורות של שאלות מוסריות רציניות עולות מתוך הניתוח:

1. כבוד האדם (Dignity): כאשר גוף הספורטאי מטופל כאובייקט שניתן לעצב, למדוד ולשפר, מתרחשת ניכור מה"נתינות-עצמית של הגופניות", בלשונו של בהמה (Böhme, 2002). הפגיעה בכבוד האנושי אינה רק ביולוגית, היא קיומית: הספורטאי הופך לתוצר של מניפולציה ולא לסובייקט של ביצוע. הפעולה המוסרית היא ההחזקה בדו-קוטביות של "גוף יש לי" ו"גוף שאני", ומוכנות לעמוד בפני הניסיונות לפרוץ אל הקיום הגופני של עצמנו ואחרים.
2. חופש (Freedom): כאשר אילוצים מוסרים, כאשר אי-וודאות מנוטרלת, או כאשר תנאי משחק הוגן מופרים, נפגע חופשו הגופני-מצבי של הספורטאי. הפעולה המוסרית היא רצייה פעילה בחופש עצמנו ושל האחרים, מוכנות לחיות בתוך מתח דו-המשמעות, ובמקרים של הסרת מגבלות, פעולה לשחזורן.
3. אקולוגיה (Ecology): אם חזרתיות היא מבנה יסוד של הספורט, כל דבר שמפריע למחזוריות הגופנית, בין אם מדובר בעומס יתר, בהתערבות טכנולוגית, או בנזק סביבתי שספורט מסוים גורם לטבע, הוא שאלה מוסרית. המושג "אחוות-חיים" (conviviality) מבטא כי כיצורים גופניים אנו שזורים באקולוגיה של חיים משותפים עם בני אדם אחרים וישויות חיות אחרות. הפעולה המוסרית היא עבודה חוזרת ויומיומית לטיפוח ושמירה על מחזוריות הגופניות, על קשרים בין-גופניים, ועל הסביבה הטבעית.

ספורט-הומניזם ושינוי חברתי

שאלות מוסריות בספורט הן שאלות קיומיות הנוגעות לזהות הספורטאי, לא רק לציות לחוקים. שינוי חברתי אמיתי בספורט מתחיל מפעולה מוסרית אישית, מאמירת "לא" למנהגים שגויים. אותה שלילה של קיים מתגלה כ"כן" לאלטרנטיבה, כהצהרה על ערך. כך הופכת פעולתו של ספורטאי-יחיד, לאחר מאבק ודיון ציבורי, להרגל חברתי חדש ולקוד התנהגות מוסכם בקהילה. לדוגמה, כאשר קאתרין סוויצר התמרדה על הגבלות ההשתתפות של נשים במרתון בוסטון ב-1967, היא פתחה פתח להשתתפות נשים בספורט בהיקף רחב.

ספורט-הומניזם חולק עם הקונבנציונליזם את ההכרה בחשיבות המנהגים החברתיים, אך שונה ממנו בכך שהוא מציב את הפעולה המוסרית כסטיה מן המנהג ולא כציות לו. כך, "יזמי-מוסר" בספורט הופכים לסוכנים מוסריים בעלי זהות, אחריות, ותחושה של מהו הדרך הנכונה לעסוק בספורט.

סיכום

ספורט-הומניזם מציג את הספורט כהתבטאות של הקיום האנושי, המעוגן בטבע האנושי. מבני המעורבות האונטולוגיים שלו הם גופניות, דו-משמעות וחזרתיות. הספורט ניתן לתמצת כ"מאמץ גופני חוזר להתמודד עם אתגרים דו-משמעיים". הגישה ניזונה מהפנומנולוגיה ומהפילוסופיה הקיומית, ומשלימה תיאוריות קיימות על ידי הוספת נקודת המבט של המשתתף הגופני. מול מגמות הגברה טכנולוגית ובייחוד מול הספורט המשופר ביולוגית ודיגיטלית, היא מספקת בסיס פילוסופי להגנה על הספורט כפעילות אנושית מובהקת, ולעיצוב דרכי ממשל מוסריות שיסייעו לכוון את הספורט לצורות של עשייה בת-קיימא ואנושית יותר.

מקורות שהוזכרו בסיכום

Böhme, G. (2002). On human nature. In A. Grunwald, M. Gutmann, & E. M. Neumann-Held (Eds.), On human nature: Anthropological, biological, and philosophical foundations (pp. 3–14). Springer-Verlag.

Fuchs, T. (2021). In defence of the human being: Foundational questions of an embodied anthropology. Oxford University Press.

Fuchs, T. (2024). Narcissistic depressive technoscience. The New Atlantis, 76, 79–95.