Al-Eshaq, S., & Bakir, A. (2025). Dynamic Security Regime: Analyzing UAE-Israel Security and Defense Cooperation Post Abraham Accords. Alternatives, 03043754251359980.
מבוא
המאמר של סעוד אל-עשאק ועלי בכיר בוחן את שיתוף הפעולה הביטחוני וההגנתי בין איחוד האמירויות הערביות וישראל לאחר החתימה על הסכמי אברהם בשנת 2020. הוא טוען כי אף שההסכמים לא כוללים במפורש סעיפים ביטחוניים, נוצרה בעקבותיהם מערכת יחסים ביטחונית מתפתחת. המחברים מציעים מסגרת מושגית חדשה בשם "משטר ביטחון דינמי" (Dynamic Security Regime – DSR), אשר מבקשת להסביר כיצד שיתופי פעולה ביטחוניים יכולים להיות גמישים, משתנים ומותאמים לנסיבות, לעומת המודלים הסטטיים של משטרי ביטחון קיימים.
המאמר מבקש להשיב על השאלה כיצד התפתח שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לאיחוד האמירויות לאחר הנורמליזציה, ואיזו מסגרת תאורטית מתאימה ביותר לתיאור דינמיקה זו. הוא עושה שימוש בגישה איכותנית המבוססת על ניתוח מסמכים, מקורות פתוחים, נתוני בסיסי מידע רשמיים ומחקרים אקדמיים בתחום הביטחון והיחסים הבין-לאומיים.
מסגרות תאורטיות של משטרי ביטחון
בפרק זה המחברים סוקרים את הגישות הקלאסיות להבנת שיתופי פעולה ביטחוניים. לפי קרסנר וירביס, משטר ביטחון (Security Regime) הוא מערכת של נורמות וכללים המכוונים את התנהגות המדינות כך שתשמר יציבות ביטחונית. משטרים כאלה יכולים להתקיים גם ללא ברית צבאית רשמית, מתוך הבנה הדדית של אינטרסים משותפים והפחתת איומים.
לעומת זאת, משטר ביטחון מרומז (Tacit Security Regime – TSR) מבוסס על שיתופי פעולה בלתי פורמליים, לעיתים חשאיים, בין מדינות שאין ביניהן יחסים דיפלומטיים מלאים. דוגמה לכך היא היחסים החשאיים שהתקיימו בעבר בין ישראל למדינות ערביות שונות, לרבות איחוד האמירויות, שנבעו מתפיסת איום משותפת אך נשמרו הרחק מהציבור.
מושג משטר הביטחון הדינמי
המאמר מציע את המושג החדש DSR כשלב מעבר בין המשטר המרומז למשטר הביטחון המלא. זהו מודל גמיש המשלב בין רשמיות לחשאיות ומאפשר למדינות להתאים את רמת שיתוף הפעולה לנסיבות פוליטיות, ביטחוניות וציבוריות משתנות.
המודל מדגיש כי הקשרים הביטחוניים אינם בהכרח מתפתחים בקו ישר. הם יכולים לנוע בין תחומים גלויים לחשאיים בהתאם ללחצים פנימיים וחיצוניים, ולרמת התנודתיות של כל תחום. למשל, תחום ביטחוני בעל רגישות גבוהה עלול להיות מוסתר מן הציבור, בעוד תחום טכנולוגי או מדעי יוכל להופיע בגלוי.
המעבר מיחסים מרומזים ליחסים דינמיים
הסכמי אברהם יצרו שינוי מהותי: היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות עברו ממצב של שיתוף פעולה חשאי למערכת יחסים פומבית, אך עדיין ללא ברית ביטחונית רשמית. ההסכמים עצמם כמעט שאינם כוללים אזכורים ביטחוניים, ורוב ההתייחסויות עוסקות בביטחון רך כגון ביטחון מזון, מים ואנרגיה.
למרות זאת, בפועל נרשמה האצה בשיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים מאז 2020. המחברים מסיקים כי האופי של היחסים כיום מתאים ביותר למסגרת של DSR: אין מדובר עוד במשטר מרומז חשאי, אך גם לא במשטר ביטחון מוסדר ויציב.
מדדים להבנת הדינמיקה של היחסים
המאמר מציע חמישה מדדים עיקריים הממחישים את מאפייני ה-DSR בין ישראל לאיחוד האמירויות:
אינטראקציה ברמת האליטות
ההחלטות הביטחוניות מתקבלות בעיקר על ידי קבוצה מצומצמת של אליטות פוליטיות וביטחוניות. באיחוד האמירויות מדובר בבני משפחות השליטים, ובישראל באליטה ביטחונית-מדינית הקשורה למערכת הביטחון. ריכוז הכוח מאפשר תגובה מהירה וגמישה לאיומים, אך גם מגדיל את התלות ביחסים אישיים ובקשרים בלתי פורמליים.
תפיסות איום משותפות
הבסיס לשיתוף הפעולה טמון באיומים משותפים: איראן וארגוני האסלאם הפוליטי. אף שבין המדינות קיימים הבדלים בגישה, שתיהן רואות באיראן גורם מערער יציבות, אם בשל תמיכתה בארגוני שליחים ובתוכנית הגרעין שלה או בשל סכסוכי טריטוריה במפרץ. האיום המשותף מהווה גורם מלכד שמאפשר שיתוף פעולה גם כאשר היחסים הדיפלומטיים מתוחים.
שיתוף פעולה גלוי וחשאי
המאמר מצביע על אסטרטגיה כפולה: בחלק מהמקרים ישנה הדגשה פומבית של שיתופי פעולה, כמו תרגילים צבאיים או כנסים אזוריים, בעוד שתחומים רגישים נותרו חסויים. כך ניתן לאותת לשותפים וליריבים על קיום שותפות ביטחונית, מבלי לעורר התנגדות פנימית או אזורית.
גורמים פנימיים
המחברים מדגישים פערים משמעותיים בתפיסת הציבור את היחסים. בעוד שבישראל הציבור מקבל את הנורמליזציה בפתיחות, באמירויות הציבור המקומי מגלה זהירות ולעיתים התנגדות שקטה. לכן ההנהגה באבו דאבי נזהרת מחשיפת יתר של שיתופי פעולה ביטחוניים, כדי לא לערער את הלגיטימציה הציבורית.
גורמים חיצוניים
היחסים מושפעים גם מירידת המעורבות האמריקאית באזור, בייחוד מאז מדיניות "הפיבוט לאסיה" של ארצות הברית. שתי המדינות מחפשות דרכים למלא את החלל שנוצר. ישראל מהווה מקור לטכנולוגיות מתקדמות, ואילו האמירויות מספקות משאבים והשפעה אזורית. גם עמדותיהן כלפי טורקיה ואיראן מקרבות ביניהן.
שיתוף פעולה בתחום הסייבר
אחד התחומים הבולטים של שיתוף פעולה הוא הגנת הסייבר. לאחר הסכמי אברהם נחתמו הסכמים בין חברות ישראליות מובילות כמו Cyberint ו-Cyber Together לבין גופים באמירויות. הפעילות כוללת הדרכות, שיתופי ידע והגנה על תשתיות קריטיות. אף שחלק מהיוזמות אינן פומביות, אחרות הוצגו ברמה אזורית כמו פרויקט Crystal Ball לשיתוף מודיעין סייבר. שיתופי פעולה אלה נתפסים כתחום פחות נפיץ, שבו ניתן לשלב גלוי וחשאי בצורה מאוזנת.
שיתוף פעולה ביטחוני והגנתי
במישור הצבאי מתמקד המאמר בשלושה תחומים: תרגילים, יבוא נשק ומחקר ופיתוח.
בתרגילים המשותפים ניתן לראות הבדל ברמות החשיפה. בתרגיל האווירי Blue Flag השתתפה האמירויות רק ברמת משלחת בכירה, כדי להימנע מתמונות של טייסים אמירתיים לצד ישראלים. לעומת זאת, בתרגיל ימי במים בינלאומיים בים האדום ב-2021 השתתפו הציים בפועל, דבר שהעביר מסר של אחדות מול איומי איראן.
בתחום ייבוא הנשק ישראל הפכה לספקית חשובה לאמירויות. בין היתר דווח על רכישת מערכת ההגנה האווירית SPYDER, שסיפקה מענה יעיל לאיומי הרחפנים מתימן. עם זאת, יחסים אלה רגישים וחשופים לתנודות פוליטיות: בשנת 2023 הוקפאה עסקה ביטחונית בעקבות מתיחות סביב מסגד אל-אקצא.
בתחום המחקר והפיתוח ניכרת העמקה משמעותית. חברות כמו אלביט, רפאל והתעשייה האווירית הקימו שלוחות באמירויות, משתפות פעולה עם קבוצת EDGE המקומית ומפתחות יחד מערכות נשק, כלי טיס בלתי מאוישים וטכנולוגיות לייזר. שיתופי פעולה אלה נתפסים כפחות נפיצים משום שהם מתמקדים בידע ובפיתוח מקומי ולא בייצוא ישיר של נשק גלוי.
מסקנות
המאמר מסכם כי מושג "משטר הביטחון הדינמי" מספק מסגרת אנליטית מתאימה להבנת הקשרים הביטחוניים בין ישראל לאיחוד האמירויות בעידן שלאחר הסכמי אברהם. היחסים אינם עוד חשאיים בלבד אך גם אינם ברית רשמית, אלא מערכת גמישה הנעה בין תחומים גלויים ונסתרים בהתאם לאילוצים פוליטיים, ציבוריים ואזוריים.
שיתופי פעולה בתחום הסייבר צפויים להתרחב בשל יציבותם היחסית, בעוד שבתחום הביטחוני הקשיח נדרשת זהירות רבה יותר. המחברים מדגישים כי תחום המחקר והפיתוח הוא הנתיב הפורה ביותר לשימור הקשרים, משום שהוא מאפשר לשתי המדינות להרוויח טכנולוגית וכלכלית בלי להעמיד את היחסים במבחן פוליטי ישיר.
בסופו של דבר, ההצלחה של משטר הביטחון הדינמי תלויה ביכולתה של כל אחת מהמדינות לאזן בין הרצון להעמיק את שיתוף הפעולה לבין הצורך לשמור על גמישות וחשאיות נוכח לחצים פנימיים וחיצוניים. מודל זה, לטענת החוקרים, עשוי להוות דוגמה חדשה להבנת יחסי ביטחון אזוריים בעידן המשתנה של המזרח התיכון.