Blit-Cohen, E. (2021). Israeli-Palestinian social work encounters. Journal of Social Work, 21(5), 1124-1141.
רקע חברתי ופוליטי של המפגש
המרחב החברתי של מזרח ירושלים מאופיין במציאות מורכבת של תושבות קבע ללא אזרחות, ניתוק חלקי ממנגנונים פוליטיים, מחסור במשאבים ושירותים, ועומס מתמשך של קשיים כלכליים, משפחתיים ונפשיים. האוכלוסייה הפלסטינית בעיר מתמודדת עם תחושת הזנחה מצד רשויות השלטון ועם תחושה מקבילה של נטישה מצד ההנהגה הפלסטינית. מציאות זו יוצרת שילוב של עוני, מצוקה רגשית, חוסר תקווה ומאבק יומיומי על צרכים בסיסיים. בתוך הקשר זה פועלות סטודנטיות ערביות אזרחיות ישראל, אשר מגיעות מרקע תרבותי קרוב אך ממעמד פוליטי שונה, ונכנסות לתוך מערכות טיפול עם מטופלים החיים בתנאים קשים ומלאי אי ודאות.
הסטודנטיות עצמן משתייכות לחברה הערבית בישראל, חברה שמצויה בתהליך של שינוי בין מסורת למודרניות, בין קולקטיביות לאינדיבידואליות, ובין זהות פלסטינית לזהות אזרחית ישראלית. הן נושאות עמן מטען של ערכים משפחתיים פטריארכליים לצד חשיפה להשכלה מערבית ולשיח מקצועי ליברלי. המפגש עם תושבי מזרח ירושלים מעצים את הפערים הללו ומציב אותן בפני שאלות עמוקות של שייכות, נאמנות וזהות.
פרספקטיבה טרנסתרבותית בעבודה סוציאלית
הגישה הטרנסתרבותית מבקשת לשלב חמישה ממדים מרכזיים: הכרה בחשיבות התרבות, הבנה של יחסי כוח ופריבילגיה, רפלקסיביות עצמית ומודעות למיקום החברתי, שותפות מכבדת עם המטופל, ופיתוח מיומנות תרבותית. גישה זו אינה מסתפקת בהבדלים אתניים אלא מחייבת התבוננות רחבה במבנים חברתיים, הקשרים פוליטיים ויחסי דיכוי. עבור סטודנטיות ערביות הפועלות במזרח ירושלים, גישה זו אינה תאורטית בלבד אלא מתגלמת בכל אינטראקציה טיפולית.
העבודה אינה מתמקדת רק בהסתגלות האישית של המטופל אלא גם בהקשר שבו הוא חי. ההבנה של ההיסטוריה המקומית, של יחסי הכוח ושל מדיניות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהיכולת לספק מענה מקצועי רגיש, מכבד ואפקטיבי.
זהות מצטלבת של ערביות אזרחיות ישראל
זהות נבנית מתוך שילוב של לאום, אזרחות, דת, מגדר, מעמד חברתי והשכלה. הזהות של ערביות אזרחיות ישראל מאופיינת במתח מתמיד בין שייכות לעם הפלסטיני לבין השתייכות אזרחית למדינה יהודית. המתח הזה יוצר חוויה של שוליות כפולה, הן בעיני החברה היהודית והן בעיני חלקים מהחברה הפלסטינית.
במפגש עם תושבי מזרח ירושלים, הזהות הזו הופכת גלויה ומאתגרת. המטופלים לעיתים תופסים את הסטודנטיות כקרובות מדי לחברה הישראלית וכרחוקות מסבלם. הסטודנטיות מצדן חוות צורך להוכיח את נאמנותן ואת זהותן הפלסטינית, ולעיתים אף חשות אשמה או בלבול נוכח הפער בין חייהן לבין חיי המטופלים.
הכשרה מקצועית והקשר תרבותי
ההכשרה בעבודה סוציאלית בישראל מבוססת ברובה על תפיסות מערביות, אינדיבידואליות וליברליות. תפיסות אלו אינן תמיד מתאימות למציאות של משפחות ערביות החיות בתוך מבנה קולקטיבי ופטריארכלי. הסטודנטיות חוות לעיתים ניכור בין הידע האקדמי לבין המציאות בשטח, ונדרשות לתווך בין שתי מערכות ערכים שונות.
הקמפוס האקדמי עצמו מהווה זירה פוליטית וחברתית שבה מתחדדים הפערים בין יהודים לערבים. חוויה זו משפיעה על תהליך הסוציאליזציה המקצועית ומעמיקה את תחושת המורכבות של הסטודנטיות.
קשיים מרכזיים במפגש עם מטופלים ממזרח ירושלים
המטופלים מגיעים ממשפחות מרובות בעיות, הכוללות עוני, אלימות, הזנחה, בעיות דיור וקשיים נפשיים. הסטודנטיות חוות הצפה רגשית מול עומס הבעיות ומתקשות להחליט היכן להתחיל. הן חשות חוסר אונים נוכח מחסור במענים מערכתיים ונוכח תחושה כי הפתרונות האמיתיים מצויים ברמה מדינית ולא טיפולית בלבד.
העדר שירותים מספקים, פערים בין המגזר היהודי לערבי, והשלכות של מדיניות ביטחונית ותכנונית יוצרים תחושת תסכול עמוקה. הסטודנטיות חוות לעיתים אשמה על כך שאינן מסוגלות לשנות את המציאות הרחבה של המטופלים.
קונפליקט פנימי וזהות מקצועית
המפגש הטיפולי מעורר קונפליקט פנימי חריף. הסטודנטיות מתלבטות לגבי נאמנותן הלאומית והחברתית, ושואלות את עצמן לאיזה צד הן שייכות באמת. חלקן מרגישות כי הן נעות בין שני עולמות ואינן מתקבלות במלואן באף אחד מהם.
יש סטודנטיות שמזדהות באופן עמוק עם המטופלים ורואות בהם חלק מאותה קבוצה לאומית הנאבקת על קיומה. אחרות חוות ריחוק וחשש מדחייה בשל סגנון חייהן המודרני והמערבי יותר. הקונפליקט הזה משפיע על תחושת הביטחון העצמי, על היכולת להיות נוכחות במפגש הטיפולי ועל האופן שבו הן תופסות את עצמן כאנשי מקצוע.
השפה ככלי וכסמל
השפה ממלאת תפקיד מרכזי בבניית הקשר הטיפולי. הסטודנטיות רכשו את הידע המקצועי בשפה העברית, אך נדרשות לעבוד בערבית. המעבר בין השפות יוצר קושי קוגניטיבי ורגשי גם יחד. הן מחפשות מונחים מתאימים, מאטות את הדיבור ולעיתים חוששות כי שימוש בעברית יפגע באמון המטופל.
השפה אינה רק אמצעי תקשורת אלא גם סמל של זהות, כוח ומעמד. חוסר השליטה של המטופלים בעברית ממקם אותם בעמדה מוחלשת, והסטודנטיות מודעות לפער הזה. התחושה כי הן נתפסות כבעלות מעמד גבוה יותר מערערת את עקרון השותפות הטיפולית ומחייבת רגישות מיוחדת.
דעות קדומות של המטופלים
המטופלים מחזיקים לעיתים בדעות קדומות כלפי ערביות אזרחיות ישראל, במיוחד כלפי נשים צעירות שאינן מכסות את ראשן, לומדות באוניברסיטה וחיות מחוץ למסגרת המשפחתית המסורתית. דימויים של חופש מיני או של התרחקות מערכים מסורתיים פוגעים באמון ומקשים על יצירת קשר בטוח.
בנוסף קיימת תפיסה כי ערביי הצפון קרובים מדי לחברה היהודית ואינם מבינים את סבל תושבי מזרח ירושלים. תפיסה זו מעכבת את בניית הברית הטיפולית ודורשת עבודה מתמשכת של הבהרה, הקשבה והפגת חששות.
דרכי התמודדות ובניית קשר טיפולי
למרות הקשיים, הסטודנטיות מפתחות דרכי התמודדות המבוססות על הכלה, אמפתיה, קבלה ויצירת שיח פתוח. הן בוחרות לא להתעלם מההבדלים אלא לדבר עליהם בגלוי, לשאול, להקשיב ולאפשר למטופל לבטא את תחושותיו כלפיהן.
חלקן מוצאות חיבור בכוחות של המטופלים, ביכולת ההישרדות ובאהבת החיים שלהם. אחרות רואות במטופלים מקור ללמידה ולהעמקת ההבנה של החברה במזרח העיר. החיבור הזה יוצר תחושת משמעות ומסייע בהתמודדות עם תחושת חוסר האונים.
רגישות תרבותית ומודעות עצמית
הסטודנטיות מדגישות את הצורך ברגישות תרבותית עמוקה ובהגברת המודעות העצמית. הן מבינות כי עליהן להיזהר מדעות קדומות ולבחון כל העת את עמדותיהן. הן חשות מחסור בכלים מקצועיים מותאמים לאוכלוסייה זו ומבקשות פיתוח של ידע ושיטות טיפול ייחודיות למזרח ירושלים.
הן גם מתארות תהליך של ויתור חלקי על סממנים מערביים חיצוניים, כמו סגנון לבוש או שפת גוף, במטרה להתקרב לעולם התרבותי של המטופלים וליצור תחושת שייכות וביטחון.
דיון והשלכות רחבות
המפגש הטיפולי משפיע עמוקות על זהותן של הסטודנטיות, הן כאנשי מקצוע והן כבני אדם. הן מפתחות זהויות מורכבות והיברידיות, המשלבות דמיון ושונות בו זמנית. למרות ניסיונות הגישור, המתח הפנימי אינו נעלם לחלוטין ולעיתים מלווה בתחושת עומס רגשי מתמשך.
יחד עם זאת, כאשר נוצר דיאלוג כן ומכבד, מתאפשרת צמיחה הדדית ובניית אמון. הצלחת המפגש תלויה בבשלות אישית, בזהות מקצועית מגובשת, במודעות להקשר החברתי והפוליטי וביכולת לווסת רגשות.
מסקנות מרכזיות
המפגש בין סטודנטיות ערביות אזרחיות ישראל לבין תושבי מזרח ירושלים מדגיש את המורכבות של שוליות כפולה ואת הצורך בגישה טרנסתרבותית רחבה. גישה זו מחייבת הכלה של תרבות, פוליטיקה, מבנים חברתיים ויחסים בין קבוצות. פיתוח הכשרה רגישה תרבותית ויצירת מרחבים בטוחים לדיון בזהות ובקונפליקטים הם תנאי יסוד לחיזוק המקצוע ולשיפור איכות הטיפול.
החוויה הטיפולית אינה רק תהליך של סיוע למטופל אלא גם מסע של גילוי עצמי, של התמודדות עם זהות ושל בניית מקצועיות עמוקה ואותנטית, הנשענת על הכרה בכאב, בכוח ובמורכבות של כל הצדדים המעורבים.