חשיבה מחודשת על עקדת יצחק לאחר השואה: המקרה של שמואל יוסף עגנון ושלום שפיגל

Shenhav, G. H. (2025). Rethinking the Aqedah after the Holocaust: The Case of Shmuel Yosef Agnon and Shalom Spiegel. Aqedah (De Gruyter, 2025).

הקדמה: עקדת יצחק כמיתוס מתהווה

המאמר עוסק באופן שבו שני אינטלקטואלים יהודים, שמואל יוסף עגנון ושלום שפיגל, התמודדו עם שאלת המשמעות של עקדת יצחק בעקבות השואה. שני היוצרים חוזרים אל מקורות מן ימי הביניים — פיוטים וכתבים שנכתבו על רקע גזירות מסעי הצלב — ומשם בוחנים כיצד סבל, קורבן ודבקות דתית קיבלו משמעות חדשה לאחר השואה. נקודת המוצא של המאמר היא ההבנה כי השואה ערערה את היכולת לנסח תיאולוגיה מסורתית של הקרבה וקדושה, אך עדיין דחפה יוצרים לחפש משמעות במסורת היהודית.

עגנון: הפיוט כמנגנון של שיפוט אלוהי וספק

בסיפורו של עגנון "לפום צערא אגרא", שנכתב מיד לאחר השואה, מוצג דמותו של ריבי צדקיה, פיוטן צעיר המנהיג את קהילתו בעיצומה של תקופת רדיפה כנראה בתקופת מסעי הצלב. ריבי צדקיה כותב פיוט דרמטי על עקדת יצחק וקושר אותו לסבלם של היהודים בזמנו. את הפיוט הוא בוחן באמצעות מה שהוא מכנה "מבחן הקבצן": אם הקבצן שקורא את הפיוט הוא תלמיד חכם ובעל דרך ארץ, אזי הפיוט ראוי בעיני שמיים.

כאשר הפיוט מגיע לקבצן גס רוח ומדוכא, הוא נשרף. זהו רגע של שבר נרטיבי ורגשי: התקווה לצדק אלוהי דרך שירה ודבקות מתנפצת. ריבי צדקיה שוקל את ההשלכות, מתחרט על שריפת הפיוט אך אינו מצליח לשחזר אותו. המסר מרומז — הקורבן לא נענה, ואין ודאות שמעשה העקדה אכן מקבל לגיטימציה שמימית.

סצנת הסיום: התגלות ללא גאולה

בגרסה המאוחרת של הסיפור, עגנון מוסיף סצנה דרמטית: ריבי צדקיה חולה ומובא לבית הכנסת ביום כיפור. במהלך הקריאה על עקדת יצחק, הוא לפתע נזכר בפיוט השרוף ומבצע אותו בקול. תופעות על־טבעיות מתרחשות — הוא שומע קולות משמיים, מתעלף ומתעורר. לאחר מכן הוא עורך שאלת חלום ומקבל תשובה סתומה: "לפום צערא אגרא". הוא מפרש זאת כאישור משמיים על פיוטו, אך גם מבין שייתכן והאשמה הייתה בדרך שבה לא הכיר בסבלו של הקבצן.

למרות רגע ההתגלות, עגנון נמנע מלהציג את הפיוט כפרי כתיבה לגיטימי. ריבי צדקיה מנסה לכתוב אותו מחדש אך נכשל. הסיפור מסתיים באמירה של המספר: "משעה שהתקבל הפיוט בשמים שוב אין צורך בו בארץ". בכך, עגנון מבטא גישה מורכבת כלפי ההיסטוריה והמסורת: אולי ניתן למצוא משמעות, אך אין ודאות שהיא נגישה לאדם, והניסיון למסגר את הטרגדיה בתבניות דתיות הוא מוגבל ושביר.

שפיגל: פיוט אחד ותפיסת עקדה מהפכנית

שלום שפיגל, במאמרו פורץ הדרך "אגדות העקידה", בוחן פיוט מהמאה ה־12 מאת ר' אפרים מבון, המתאר את עקדת יצחק כקורבן ממשי: אברהם שוחט את יצחק, הקב"ה מחיה אותו, ואז הוא כמעט נשחט שוב. הפיוט שובר את התבנית המקראית ומציב במקום "כמעט קורבן" סיפור של מוות ותחייה.

שפיגל מנתח את התנאים ההיסטוריים והטקסטואליים שהובילו לפיוט כזה: על רקע מסעי הצלב והשמדות ההמוניות, המשוררים ביקשו למקם את סבל עמם בתוך המיתוס של העקידה. בניגוד למרים בת נחום מהמדרש, אשר מתקוממת נגד הקבלה של עקדת הבן, ר' אפרים מאמץ את המודל של הקרבה ומעניק לו גוון רדיקלי, עד כדי הפיכת המיתוס על פניו.

שפיגל מסביר שהתעוזה של הפיוט אינה רק תוצאה של מצב קיצוני, אלא נשענת על מסורת פרשנית קיימת. הדרשות על ה"עפרו של יצחק" והאיל שנקרא גם הוא "יצחק" מרמזות כבר בתקופות קדומות על אפשרות מוות אמיתי, גם אם תמיד נשמרו תחת לשון של "כאילו".

עמדתו הנורמטיבית של שפיגל

למרות שהוא מנתח בהרחבה את הפיוט ומנגנוניו, שפיגל מביע עמדה ברורה: הוא אינו מקבל את ערכם הנורמטיבי של פיוטים אלה במאה העשרים. הוא מתנגד למסורת שמהללת את הקרבת הבן כשיא האמונה ומקשר אותה לאידיאולוגיות של הקרבה עצמית. על פי שפיגל, התלמוד והמדרשים ניסו לבטל את שרידי עבודת אלילים שבה הקרבת ילדים הייתה מקובלת. השואה, לדעתו, איננה רגע שבו ראוי לחזור למודלים של הקרבה מימי הביניים אלא דורשת זהירות בפרשנות ובשיפוט.

הקשרים בין שפיגל לעגנון: השראה והבדלים

המאמר טוען להשפעה ישירה של שפיגל על עגנון. עגנון פרסם גרסה ראשונה לסיפורו בשנת 1947, אך רק לאחר פרסום מאמרו של שפיגל בשנת 1950, הופיעה גרסה מורחבת ומשוכללת של הסיפור — ב־1959. בגרסה זו יש הדגשה רבה יותר של תחיית יצחק והעיסוק בעפרו של יצחק, בדיוק אותם מוטיבים שהודגשו על ידי שפיגל. לא מדובר בהעתקה אלא בדיאלוג יצירתי, שבו עגנון שואל את שפתו של שפיגל ומשלב אותה בדרכו הספרותית.

שני היוצרים מבקשים להבין כיצד ניתן לייחס משמעות דתית לסבל קולקטיבי, אך בשונה משפיגל, עגנון מותיר את שאלת ההצדקה פתוחה. הוא אינו מביע דחייה חד־משמעית של מודל ההקרבה, אך גם אינו מאמץ אותו. הסיפור מסתיים באמביוולנטיות ובתחושת אי־ודאות באשר ליחס שבין השמיים לארץ.

סיכום: בין זיכרון למיתוס

המאמר כולו מהווה ניסיון להבין כיצד המסורת הפרשנית היהודית יכולה או אינה יכולה להכיל את השואה. עקדת יצחק שימשה כמיתוס בסיסי לדיון על סבל וקרבן לאורך הדורות, אך אצל עגנון ושפיגל היא מקבלת תוקף חדש: היא נבחנת לאור אסון בלתי ניתן לתפיסה. שניהם מבקשים לבחון כיצד ניתן לגשר בין עבר רווי משמעות למצב שבו כל משמעות מוטלת בספק. בשניהם יש קריאה להרהור, לא זהות עם ההרוגים, אלא עמידה מרוחקת החוששת מלהפוך את הקורבן לערך.

חשיבותו של המאמר להבנת תגובות יהודיות לשואה

המאמר מהווה תרומה ייחודית ומשמעותית להבנת הדרכים בהן אינטלקטואלים יהודים ניסו לעבד את חוויית השואה באמצעות חזרה למקורות דתיים והיסטוריים. בניגוד לגישות מאוחרות יותר שהתמקדו בשיח תיאולוגי ישיר, המאמר בוחן את תגובותיהם של עגנון ושפיגל בתקופה מיידית לאחר המלחמה, כשהשיח הציבורי עוד לא עיכל את ממדי האסון. באמצעות קריאה מדוקדקת בשתי יצירות מופת, ובכללן ניתוח יצירה של ש"י עגנון, המאמר מציג כיצד המסורת היהודית, ובעיקר סיפור עקדת יצחק, שימשה לא רק כמקור השראה אלא גם כזירה של עימות, תהייה והתנגדות. בכך, המאמר מעשיר את המחקר על תגובות תרבותיות לשואה, ומצביע על המתח המובנה שבין רצון להמשכיות מסורתית לבין הצורך בפרשנות מחודשת לנוכח מציאות של חורבן חסר תקדים.