Bosson, J. K. (2025). Gender identity and aggression. Annual Review of Psychology, 76.
מבוא
המאמר עוסק בקשר שבין זהות מגדרית לבין תוקפנות, ומציג את הנושא כמשבר בריאות ציבורית מתפתח. מחברת המאמר מדגישה כי בעשור האחרון חלה עלייה חדה באלימות המבוססת על זהות מגדרית – החל מאלימות במשפחה, דרך בריונות בבתי ספר ועד פשעי שנאה ותקיפה ברשת. תוקפנות המבוססת על זהות מגדרית פוגעת בבריאות הפיזית והנפשית של קורבנותיה, במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות, כגון קהילות להט"ב ומגדרים שאינם תואמים לנורמות הבינאריות. מטרת הסקירה היא למפות את הידע הפסיכולוגי הקיים בנושא ולזהות שני מסלולים עיקריים שבהם זהות מגדרית קשורה לביטויי תוקפנות – מסלול של שליטה ודומיננטיות ומסלול של הגנה ותגובתיות.
זהות מגדרית שונה ממגדר
המאמר מבחין בין שני מושגים קרובים אך נבדלים: "מגדר" כקטגוריה חברתית בינארית (גבר/אישה), לבין "זהות מגדרית" – תחושת השייכות הפנימית של האדם למגדר מסוים. רוב המחקר הקיים על תוקפנות התמקד בהבדלים בין נשים לגברים, אך ניתוח זה מבוסס על הנחה סמויה שכל המשתתפים הם סיסג’נדרים, כלומר זהותם המגדרית תואמת את מינם הביולוגי. כך נוצר עיוות בהבנת התופעה, מאחר שהניסיון של אנשים טרנסג’נדרים או נון-בינאריים אינו נכלל.
החוקרת מדגישה כי בעידן שבו גוברת ההכרה במגדרים מגוונים, יש להרחיב את המחקר מעבר לדיכוטומיה המסורתית. הזהות המגדרית אינה קבועה ביולוגית בלבד אלא נובעת ממבנים חברתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים. היא כוללת היבטים של תיוג עצמי, רגשות כלפי המגדר, מרכזיות המגדר בזהות האישית ומידת ההתאמה לנורמות תרבותיות.
תוקפנות והבדלים בין מגדרים
תוקפנות מוגדרת כמעשה שנועד לפגוע באדם אחר. המאמר מבחין בין תוקפנות ישירה – פיזית או מילולית – לבין תוקפנות עקיפה, כגון רכילות, החרמה או פגיעה במוניטין. מחקרים גלובליים מראים כי גברים ובנים נוטים יותר לתוקפנות ישירה, בעוד שנשים ובנות אינן פחות תוקפניות אך נוטות להשתמש בתוקפנות עקיפה. ההבדלים בהיקף התוקפנות העקיפה בין המינים קטנים או לא קיימים.
המאמר מסכם ארבע תובנות עיקריות שהצטברו במחקר:
-
לא רק המגדר הביולוגי חשוב אלא גם הזהות המגדרית הפנימית.
-
ההבדלים המגדריים בתוקפנות משתנים לפי הקשר חברתי ותרבותי.
-
גבריות חברתית נתפסת כסטטוס שברירי שיש להוכיח שוב ושוב, ולכן גברים חווים לחצים להפגין כוח ותוקפנות.
-
חריגה מנורמות מגדריות (כמו גברים נשיים או נשים גבריות) מעלה את הסיכון לקורבנות של תוקפנות.
שני מסלולים בין זהות מגדרית לתוקפנות
במרכז המאמר עומדת הבחנה בין שני מסלולים פסיכולוגיים עיקריים המקשרים בין זהות מגדרית לתוקפנות:
מסלול א: הדגמת זהות גברית-דומיננטית
אנשים בעלי זהות גברית מודגשת או תכונות "גבריות" (שליטה, אסרטיביות, ביטחון עצמי) נוטים להשתמש בתוקפנות כאמצעי להפגנת כוח ודומיננטיות. תוקפנות זו מופיעה במצבים תחרותיים, בהיררכיות משתנות או בסביבות המאדירות גבריות – כמו צבא, ספורט, או תרבות שתייה אלכוהולית.
מסלול ב: הגנה על זהות מגדרית לא יציבה
אנשים שחשים חוסר ביטחון בזהותם המגדרית עשויים להגיב באלימות כאשר היא מאוימת. במקרה זה, התוקפנות אינה נועדה לשלוט אלא להגן – להוכיח נאמנות לנורמות מגדריות או להדוף איום חברתי. לרוב, היא מופנית כלפי אנשים הנתפסים כחורגים מהנורמות, כדי לייצר מרחק מהם ולשחזר תחושת יציבות בזהות האישית.
המסלול הראשון: הדגמת זהות גברית
המסלול הראשון מתבסס על תפיסת הגבריות כמזוהה עם עוצמה, סיכון ודומיננטיות. מחקרים מראים כי גברים (ולעתים גם נשים) שמזדהים עם נורמות גבריות של כוח וקשיחות מפגינים יותר תוקפנות, כולל אלימות מינית, אלימות זוגית ובריונות. מניע מרכזי לתוקפנות זו הוא חתירה למעמד חברתי ולשליטה.
הקשר בין גבריות לתוקפנות מתחזק במצבים המעודדים תחרות, ערעור היררכיות או אובדן שליטה. גם אלכוהול, עילום שם או סביבה גברית מדגישה (כגון קבוצות צבאיות) מחזקים את הביטוי התוקפני. לעיתים המטרה היא הפגנת כוח גרידא, גם ללא איום ממשי. כך נוצרת מערכת חיזוקים חברתיים שבה תוקפנות נתפסת כסימן לגבריות אמיתית.
המסלול השני: הגנה על זהות מגדרית לא יציבה
המסלול השני נובע מתחושת איום על הזהות המגדרית. כאשר אדם חווה ערעור או לעג הקשור למגדרו, הוא עשוי לפעול באגרסיביות כדי להגן על כבודו. כאן המוטיבציה אינה שליטה אלא מנגנון הגנה מפני השפלה או דחייה.
המאמר מציג כמה מסגרות תאורטיות להבנת המסלול הזה:
תיאוריית הגבריות השברירית (Precarious Manhood Theory)
בתרבויות רבות, גבריות נתפסת כסטטוס שיש להוכיח באמצעות מעשים. כאשר גברים חווים ערעור על גבריותם, הם עשויים להגיב בתוקפנות פיזית כדי "להחזיר לעצמם" את מעמדם.
תרבויות כבוד (Honor Cultures)
בתרבויות שבהן הכבוד חשוב יותר מהחוק, תוקפנות נחשבת לגיטימית להגנה על מוניטין. גברים נדרשים להוכיח קשיחות ולהגיב באלימות לפגיעה בכבודם או בכבוד משפחתם. נשים בתרבויות כאלה נדרשות לשמור על צניעות וכניעות, וגם אצלן האיום על "כבוד נשי" עשוי לעורר תוקפנות עקיפה.
הבדלים אישיים
ישנם אנשים החווים באופן כרוני חוסר ביטחון בזהותם המגדרית – בין אם משום שאינם תואמים את נורמות המגדר התרבותיות ובין אם משום שהם חווים לחץ חברתי חזק להתאים להן. חוסר ביטחון זה מנבא תוקפנות, במיוחד כלפי אחרים הנתפסים כלא קונפורמיים מגדרית.
אובדן מעמד חברתי
גישה נוספת גורסת כי תחושת ירידה במעמד קבוצת הגברים בחברה המודרנית (כחלק מתנועות פמיניסטיות וליברליות) מעוררת תוקפנות קולקטיבית, כגון טרור מיזוגני ואלימות קיצונית. קבוצות כמו "האינסלים" מוצגות כדוגמה לכך – גברים החשים מקופחים מבחינה מגדרית ומשיבים באלימות.
כיווני מחקר עתידיים
החוקרת קוראת להרחיב את המחקר לכיוונים חדשים:
ראשית, יש צורך לחקור את תופעת התוקפנות בקרב אנשים טרנסג’נדרים ונון-בינאריים, משום שרוב המחקרים עוסקים באוכלוסיות סיסג’נדריות מערביות. הנתונים הקיימים מצביעים על שיעורים גבוהים של קורבנות בקרב טרנסג’נדרים, ולעיתים גם על שיעורי תוקפנות גבוהים יותר כתוצאה ממגננה מתמשכת.
שנית, יש להרחיב את המחקר מעבר למדינות מערביות (WEIRD) ולבחון כיצד הבדלים תרבותיים – כמו פטריארכליות, אינדיבידואליזם או קולקטיביזם – משפיעים על דפוסי הקשר בין זהות מגדרית לתוקפנות. במדינות שמרניות יותר נצפית נטייה גבוהה יותר לחוות גבריות כסטטוס שברירי, ולפיכך תוקפנות כלפי חורגים מנורמות מגדריות נפוצה יותר.
השלכות להתערבות ולמניעה
המאמר מציע כי מאמצי מניעה צריכים לפעול בשני מישורים:
במישור האישי – חינוך מגדרי המעודד ביטוי רגשי, גמישות תפקודית ופיתוח ביטחון בזהות האישית ללא תלות בנורמות מסורתיות.
במישור הארגוני והחברתי – עיצוב אקלים סובלני ומכיל בארגונים, בתי ספר ומקומות עבודה, שבו גיוון מגדרי אינו נתפס כאיום.
החוקרת מדגישה כי שינוי האקלים החברתי עשוי להיות יעיל אף יותר מהתערבויות פרטניות, משום שהוא משפיע על תפיסות נורמטיביות רחבות.
סיכום
המאמר מציג הבנה מקיפה ומורכבת של הקשר בין זהות מגדרית לתוקפנות. הוא מראה כי תוקפנות איננה תוצאה של ביולוגיה בלבד אלא של מניעים זהותיים עמוקים, הבנויים על דפוסים תרבותיים וחברתיים. אנשים משתמשים בתוקפנות כדי להוכיח את גבריותם, להגן על זהותם המגדרית או להעניש חורגים ממנה. הבנה מעמיקה של מניעים אלו חיונית לפיתוח תוכניות חינוך והתערבות שיצמצמו את התוקפנות ויחזקו את תחושת הביטחון המגדרי של כל אדם. המאמר מתאים לכתיבת סמינריון בנושא זהות.