Thorsen, A. L., de Wit, S. J., de Vries, F. E., Cath, D. C., Veltman, D. J., van der Werf, Y. D., … & van den Heuvel, O. A. (2019). Emotion regulation in obsessive-compulsive disorder, unaffected siblings, and unrelated healthy control participants. Biological Psychiatry: Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, 4(4), 352-360.
רקע והגדרות בסיסיות
הפרעת כפייתיות טורדנית (OCD) מאופיינת במחשבות טורדניות מטרידות ודחפים אשר נענים בטקסים כפייתיים שמטרתם נטרול הדחק. שיעור הלוקים בהפרעה נע בין אחוז לשלושה אחוזים מהאוכלוסייה, והיא מתאפיינת בפגיעה תפקודית חמורה. מדובר בהפרעה בעלת מרכיב משפחתי מובהק, כאשר לבני משפחה מדרגה ראשונה של הסובלים מההפרעה סיכוי גבוה פי חמישה לפתח אותה. עם זאת, המרכיבים הגנטיים המדויקים עדיין אינם ידועים.
אנדופנוטיפ מוגדר כמאפיין מדיד המייצג שלב ביניים בין הביטוי ההתנהגותי של ההפרעה לבין המנגנון הגנטי הבסיסי שלה. לאור ההטרוגניות הרבה של ה-OCD, גישות מחקר המסתמכות על אנדופנוטיפים נחשבות ליעילות יותר בחקר מרכיבי הפגיעות התורשתית.
רגולציה רגשית כמאפיין נבחן
ב-OCD תגובה למצבים מעוררי חרדה, גועל או אשמה עלולה להתבטא בצורך עז לבצע טקסים. מחקרים קודמים גילו כי חולי OCD מראים הפעלה מוגברת של מבנים מוחיים כמו האמיגדלה והקליפה הקדם מצחית כאשר הם נחשפים לגירויים מעוררי חרדה או כאלה הקשורים לתסמיני ההפרעה.
רגולציה רגשית מתבצעת לרוב דרך מנגנונים של הערכה קוגניטיבית מחדש, הפניית קשב או דיכוי תגובה רגשית. מחקרי fMRI הראו כי הערכה מחדש מגייסת אזורים כמו הקורטקס הפרהפרונטלי הדורסולטרלי והדורסומדיאלי, הקורטקס הקדם מצחי האנטריורי, ואזורי אונה פריאטלית וטמפורלית.
מטרת המחקר הייתה לבדוק האם תגובות רגשיות והתנהגויות ויסות רגש מהוות אנדופנוטיפ ל-OCD, על ידי השוואת פעילות מוחית ודיווחי מצוקה בין חולים, אחים בלתי מושפעים, וביקורת בריאה.
משתתפים ומתודולוגיה
במחקר השתתפו 43 חולי OCD, 19 מאחיהם הלא מושפעים ו-38 משתתפי ביקורת בריאים. כל המשתתפים לא נטלו תרופות פסיכיאטריות בתקופה שקדמה למחקר. ההערכה כללה ראיונות קליניים מובנים ומדדים להערכת סימפטומים אובססיביים, דיכאוניים והרגלי ויסות רגשי.
המשתתפים עברו משימת ויסות רגשי בתוך סורק fMRI, שכללה חשיפה לתמונות נייטרליות, מפחידות וקשורות לתסמיני OCD (כמו סימטריה, בדיקה וניקיון). כל תמונה הוצגה תחת שתי הוראות: "להתמקד" (כלומר, לצפות מבלי לשנות דבר) או "לווסת" (כלומר, להשתמש בטכניקות הערכה קוגניטיבית מחדש). לאחר כל תמונה המשתתפים התבקשו לדרג את רמת המצוקה שחוו.
תוצאות התנהגותיות: דירוגי מצוקה
כל הקבוצות חוו מצוקה רבה יותר בתגובה לתמונות מפחידות וקשורות ל-OCD לעומת תמונות נייטרליות. עם זאת, חולי OCD דיווחו על מצוקה גבוהה יותר מהאחים והביקורת, ללא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות האחרונות.
לגבי ויסות רגשי, חולי OCD הצליחו להפחית את המצוקה באמצעות הערכה מחדש, בייחוד מול גירויים הקשורים ל-OCD, כאשר גם כאן האחים והביקורת לא נבדלו באופן מובהק. האחים לא הפחיתו משמעותית את רמות המצוקה, דבר המעלה אפשרות שהם הגיבו בעוצמה רגשית פחותה מלכתחילה.
תוצאות נוירולוגיות: הפעלת אזורים במוח
בעת פרובוקציה רגשית
בעת חשיפה לתמונות מפחידות לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות. לעומת זאת, גירויים הקשורים ל-OCD גרמו להפעלה מוגברת של האמיגדלה בקרב חולים, בעוד האחים היו בקו ביניים בין החולים לביקורת, ללא הבדל מובהק משתי הקבוצות.
בעת ויסות רגשי
בעת ויסות גירויים מפחידים לא נצפו הבדלים נוירולוגיים מובהקים בין הקבוצות. לעומת זאת, גירויים הקשורים ל-OCD הציגו שני הבדלים:
האחד, הפעלה מוגברת של הקורטקס הקדם מצחי הדורסומדיאלי בקרב החולים והאחים (האחרונים באופן גבולי), לעומת הביקורת. השני, הפעלה מוגברת של הקורטקס הטמפורו-אוקסיפיטלי השמאלי אצל האחים בלבד, לעומת שני הקבוצות האחרות.
קישוריות תפקודית
בבדיקת הקישוריות בין האמיגדלה לקורטקס הקדם מצחי הדורסומדיאלי, לא נמצאו הבדלים מובהקים בשלוש הקבוצות. עם זאת, השוואות נוספות העלו כי בקרב האחים נצפתה קישוריות חזקה יותר בין אזורים אלו בהשוואה לחולים בלבד, מה שיכול לרמוז על מנגנון פיצוי עצבי.
פרשנות ומסקנות
הפעלה של אזורים פרונטליים ואמיגדלה במהלך ויסות רגשי נצפתה באופן מובהק רק בקרב חולים, ואינה משותפת לאחיהם הלא מושפעים. על כן, אין ראיה ברורה לכך שויסות רגשי מייצג אנדופנוטיפ מובהק להפרעה. כלומר, לא ניתן לקבוע שמאפיינים עצביים אלה משקפים פגיעות תורשתית.
עם זאת, האחים הראו דפוס הפעלה ייחודי בקורטקס הטמפורו-אוקסיפיטלי ובקישוריות פרונטו-לימבית. אזור זה מעורב בבקרה קשבית וייצוגים מרחביים בזמן עיבוד רגשי, והוא גויס גם במטלות של ריחוק רגשי. ייתכן שהאחים מיישמים אסטרטגיה שונה לוויסות רגשי, שמתמקדת בהסטת קשב והתרחקות מהגירוי, בניגוד לחולים אשר עוסקים בפרשנות מחודשת של גירויים טעונים רגשית.
נראה כי הפעלה זו מהווה מנגנון פיצוי אפשרי אצל האחים המגן עליהם מהתפתחות OCD. ממצאים מבניים קודמים בקרב אחים תומכים בכך, וכוללים שינויים בעובי קליפתי באזורים דומים. ההפעלה הגבולית המוגברת של הקורטקס הקדם מצחי הדורסומדיאלי בקרב האחים עשויה לנבוע מהתייחסות רגשית גבוהה יותר לגירויים OCD-יים, או להיות חלק ממנגנון פיצוי נוירולוגי, ולאו דווקא סימן לפגיעות תורשתית.
מגבלות וחוזקות המחקר
אחת ממגבלות המחקר היא מספר מצומצם של משתתפים בקבוצת האחים, מה שמפחית את כוחו הסטטיסטי של המחקר, במיוחד לאור ההטרוגניות. כמו כן, נראה כי גירויי הניסוי עוררו פחות מצוקה בקרב האחים והביקורת, דבר שעלול להוביל ל"אפקט רצפה" ולהקשות על הכללה למצבים רגשיים יותר עוצמתיים. לבסוף, מדדים פסיכופיזיולוגיים נוספים היו עשויים להעשיר את התמונה המחקרית.
מנגד, חוזקות המחקר כוללות מדגם רחב של חולים לא מטופלים תרופתית, הבחנה בין תגובה לגירויים כלליים לעומת OCD-יים, שימוש בהגדרות קפדניות לאזורים במוח על בסיס מטא-אנליזות, ובקרה סטטיסטית מחמירה.
סיכום
המחקר מראה כי הפעלת אזורים פרונטליים ואמיגדלה במהלך פרובוקציה ורגולציה רגשית אינה נצפית באחים הלא מושפעים, ולכן ככל הנראה אינה מהווה אנדופנוטיפ להפרעת OCD. עם זאת, הפעלה ייחודית של הקורטקס הטמפורו-אוקסיפיטלי וקישוריות עצבית שונה באחים עשויה להצביע על מנגנוני פיצוי עצביים המגנים עליהם מפני ההפרעה.
ניתן להוריד מצגת על המאמר, כאן.