Ne’eman, J. (2005). The tragic sense of Zionism: Shadow cinema and the Holocaust. Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, 24(1), 22–36.
ההיגיון הטרגי של הציונות: קולנוע הצללים והשואה
ג'אד נעמן בוחן במאמרו את האופן שבו הקולנוע הישראלי – ובפרט קולנוע "הצללים" – מציג את השואה ואת מקומה בזהות הציונית. נעמן טוען כי יש להבין את התפתחות הקולנוע הזה דרך המתח שבין שני דחפים לאומיים: מחד, השאיפה הציונית להקים חברה חדשה, ריבונית ובריאה בגופה וברוחה; מאידך, ההכרה בגודל הטרגדיה של השואה ובמשקלה הקיומי על הזהות הישראלית. מתוך קריאה אנליטית בסרטים נבחרים, נעמן מזהה "היגיון טרגי" שמנחה את הקולנוע, כזה שמבקש ליישב בין האידיאלים הציוניים ובין השבר שלא ניתן לאיחוי שמביאה השואה.
קולנוע ציוני מול קולנוע הצללים
נעמן פותח את מאמרו בדיון על הקולנוע הציוני הקלאסי, אשר ביקש להציג את דמותו של היהודי החדש – לוחם, עובד אדמה, גאה בגופו ובתרבותו. דמות זו עמדה בניגוד חריף לתדמית של "היהודי הגלותי" – החלש, הפאסיבי, הקרבני. במסגרת תפיסת עולם זו, השואה לא זכתה לייצוג ישיר אלא הודחקה או עוותה, בשל הקושי לשלב את דמות הקורבן בהוויה הציונית החדשה.
לעומת זאת, החל משנות ה-70, נוצר בישראל קולנוע אלטרנטיבי, אשר נעמן מכנה "קולנוע הצללים". קולנוע זה מתאפיין בחקירה ביקורתית של הנרטיבים הלאומיים ובהצגת דמויות מורכבות וחריגות. הקולנוע הזה, לדברי נעמן, מאופיין בהבנה טרגית של ההיסטוריה היהודית, ולפיכך גם בחתירה תחת דימויים הירואיים ונרטיבים של שליטה. הוא מציע מבט רפלקסיבי, לעיתים אכזרי, על הזהות הישראלית ויחסה לשואה.
גיבורים חולים ואנטי-הרואיים
נעמן מראה כיצד בקולנוע הצללים מתקיימים גיבורים מסוג אחר – לא עוד לוחמים מיתיים, אלא דמויות שסוחבות טראומה, אשמה ובלבול מוסרי. סרטים כמו עבריה (1983) של מיכל בת-אדם או מחץ הדלתות (1986) של דוד פרלוב מציבים במרכזם דמויות שאינן מצליחות להתאקלם בתוך החברה הישראלית החדשה. הם נרדפים על ידי עברם, ניכרים במוזרותם ואינם משתלבים באידיאולוגיה של "היהודי החדש". הגיבורים האלה סובלים – בגופם ובנפשם – מעצם המתח בין המורשת הטראומטית לבין הדרישה להחלמה קולקטיבית.
השואה כזיכרון חתרני
בחלקו המרכזי של המאמר נעמן דן באופנים השונים בהם השואה מופיעה בזירת הקולנוע הישראלי. בעוד שהקולנוע הממלכתי נטה להציג את השואה כרקע מוסרי להקמת המדינה – כאירוע שממנו נובע הצורך במדינה יהודית ריבונית – הרי שבקולנוע הצללים, השואה מופיעה כמוקד של שבר לאומי ואישי, שמערער על הלכידות האידיאולוגית. נעמן טוען כי בסרטים אלו, זיכרון השואה איננו מקור ללכידות או גאווה, אלא להפך – הוא מעלה שאלות מוסריות על אחריות, תוקפנות, וחוסר יכולת לעבד את העבר.
דוגמה בולטת לכך היא סרטו של עמוס גיתאי אסתר (1986), שמעבד את מגילת אסתר כדי לרמוז על מנגנונים של כוח, הסתרה ונקמה. גיתאי משתמש בזיכרון השואה לא כדי להצדיק אלימות, אלא כדי להציג את מחיריה של התודעה הקולקטיבית המיליטריסטית.
הזמן המחזורי והזמן הלאומי
אחת התרומות התיאורטיות הבולטות של נעמן במאמרו היא הבחנה בין שני סוגי זמן: הזמן הלינארי-הציוני והזמן המחזורי-הטרגי. הזמן הציוני מתאר תנועה קדימה – מהגלות אל הריבונות, מהקורבן אל הלוחם. לעומת זאת, הזמן המחזורי שמאפיין את קולנוע הצללים הוא זמן שבו העבר אינו עובר, אלא שב וחוזר בדמויות, במעגלים טראומטיים, בחוסר אפשרות לסגירת חשבון.
נעמן מצביע על כך שבקולנוע הצללים, הזיכרון אינו נדחף אל עבר קו הסיום אלא ממשיך להתקיים בהווה – לא כנרטיב של גאולה אלא ככאב שאינו מרפה. בכך, הוא מסרב לאופטימיות הלאומית ומאמץ מבט טרגי, שמכיר במגבלות ההיסטוריות והאנושיות של הפרויקט הציוני.
הקולנוע כהתנגדות
בסיום מאמרו, נעמן מדגיש את תפקידו של הקולנוע כאמצעי של התנגדות, הן פוליטית והן פסיכואנליטית. הסרטים הנידונים אינם רק תיעוד של תודעה ישראלית מורכבת, אלא גם התמרדות נגד מנגנוני ההשתקה והאידיאולוגיה ההגמונית. הם מציעים חלל של דיבור, של הצפת המודחק ושל מחשבה ביקורתית. נעמן מתייחס לכך לא רק כביקורת תרבותית אלא גם כמעשה מוסרי – חתירה לאמת, גם אם היא כואבת, במקום קונסולידציה מלאכותית של זיכרון קולקטיבי.
הקולנוע, לפי נעמן, הוא הטריטוריה שבה הזהות הלאומית והזהות האישית נפגשות ומתנגשות. הוא מבטא את אי-הנחת, את הקונפליקט, ואת חוסר האפשרות ליישב בין גאולה לאובדן, בין עבר להווה, בין ציונות לשואה.
סיכום
מאמרו של ג'אד נעמן מציע פרספקטיבה מקורית על ההתמודדות של הקולנוע הישראלי עם נרטיב השואה והציונות. הוא מזהה בקולנוע הצללים תנועה טרגית, שמסרבת להכניע את הזיכרון תחת תבניות לאומיות, ובמקום זאת משקפת את כאב הקיום היהודי-ישראלי שלאחר השואה. המאמר חוקר לעומק את המתח בין אידיאולוגיה לבין זיכרון, בין קולקטיב לבין פרט, ובין מיתוס לבין טראומה, ומציע את הקולנוע ככלי לחקירה מוסרית של שאלות אלו. בכך, נעמן לא רק תורם להבנת מקומה של השואה בקולנוע הישראלי, אלא גם להבנת הפוליטיקה של הזיכרון והכאב בתרבות הישראלית כולה.